ת"א 1070-06-10

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה להשבת סכומים ששולמו על ידי רוכשי דירות מגורים לנתבע בגין דמי ערבות בנקאית, מכוח חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ד-1974. התובעים טענו כי הנתבע גבה עמלות אלה שלא כדין, שכן החוק מחייב את המוכר לשאת בתשלומים אלה, אלא אם כן יש בידי הקונה קבלה שהונפקה על ידי הבנק או המבטח על שמו. בעוד שהתנאי הראשון התקיים, טענו התובעים כי אישורי הבנק אינם מהווים "קבלה" ככוונת החוק. הנתבעת, לעומת זאת, סברה כי התעודות שהונפקו על ידי הבנק הן אכן קבלות וכי היא זכאית לגבות את העמלות. בית המשפט צידד בפרשנותה של הנתבעת, וציין כי מטרת החוק היא להבטיח מתן בטוחות לרוכשים ולמנוע מהם לוותר על זכויותיהם בשל הוצאות נוספות. השופט קבע כי אישורי הבנק עמדו בדרישות החוק, וכי טיעוני התובעים לפרשנות מחמירה יותר לא היו משכנעים. עם זאת, תביעתם של חמישה תובעים ששילמו יותר מדי התקבלה, והנתבע חויב להחזיר להם את ההפרש בין תשלומיהם לבין עלות העמלות בפועל. השופטת גם הביעה אי שביעות רצון מסוימת מהתנהלות התובעים, וציינה כי הם ניהלו משא ומתן והסכימו לשלם את שכר הטרחה, רק כדי לחלוק עליהם מאוחר יותר מטעמים טכניים. בסופו של דבר, רוב התביעה נדחתה, ולא נפסקו הוצאות.