הפ"ב 49476-06-17

תקציר

התערבות בית המשפט בקביעת שכר טרחת בורר מותנית בשני תנאים: ראשית, שכר הטרחה נקבע ללא הסכמת הצדדים; שנית, בית המשפט מוצא את שכר הטרחה מופרז. התנאי הראשון אינו מתקיים אם הצדדים הסכימו במפורש לשכר הטרחה, שניתן לקבוע לא רק מהסכם חתום אלא גם מהתנהלותם במהלך הבוררות. בית המשפט לא צריך להתערב אם הצדדים מחו על שכר הטרחה במהלך הבוררות או אם הם חתמו על שטרי הביניים של הבורר ללא התנגדות. עם זאת, השופט במקרה זה סבור כי מחשש לעימות עם הבורר, הצדדים אינם רשאים למחות על שכר טרחה במהלך הבוררות. מסיבה זו, השופט סבור כי רק הסכמה ברורה צריכה להיחשב כתקפה. עוד מציינת השופטת כי על הצדדים לעמוד על המשמר ולנסות להגביל את שעות העבודה של הבורר אם הוצאות הביניים יעלו על ציפיותיהם. לגבי התנאי השני, לבית המשפט שיקול דעת להפחית שכר טרחה שנראה לו מופרז. השופט מציין כי על בית המשפט לנהוג בכך בזהירות, שכן צדדים עשויים לנסות להביע את חוסר שביעות רצונם מפסק הבוררות באמצעות בקשה להפחתת שכר הטרחה. על הבורר מוטלת חובת נאמנות ותום לב כלפי הצדדים ועליו לנהוג בריסון עצמי, במיוחד בעת קביעת שכר הטרחה בגין הכנת פסק הבוררות. במקרה זה, הבורר לא נהג באיפוק, שכן פסק הבוררות היה מקיף מאוד ודרש מספר חריג של שעות כדי להתכונן. השופט מוצא כי מספר שעות סביר להכנת פסק הבוררות יהיה 70 שעות, ומורה לבורר לפצות את הצדדים בהתאם. עוד קובע השופט כי חיוב הבורר בהכנת הדיון הראשון היה מופרז ויש להפחיתו למקסימום של 12 שעות. הבורר מצווה להשיב את שכר הטרחה העודף ששילמו המבקשים והמשיבים הפורמליים. לבסוף, בהתחשב בכך שהמבקשים יזמו את הבקשה להפחתת שכר הטרחה ובמרבית הטענות שהועלו על ידם, השופט מורה למשיב לשאת בהוצאות המבקשים.