ע"א 307/77

תקציר

במקרה של פיצוי בגין נזקים מתאונת דרכים, בחן בית המשפט העליון ערעורים על פסק דין של בית המשפט המחוזי שפסק פיצויים למערער, הניצול היחיד מתאונה קשה, שנגרמה עקב רשלנותו הנטענת של הנהג המנוח, שעיה בוץ. הסוגיה המרכזית הייתה האם בוץ היה שיכור בזמן נהיגה, שבית המשפט המחוזי אישר בתחילה על סמך הצהרות מחוץ לבית המשפט של עדים שמאוחר יותר חזרו בהם בבית המשפט. בית המשפט העליון הלך בעקבות עיקרון משפטי מבוסס לפיו לא ניתן להשתמש בראיות שמיעה פסולות לביסוס טענות בתובענות אזרחיות, לפי פקודת הראיות, ובכך פסל את הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על ראיות אלה בדבר שכרותו של הנהג. שלילה זו הדגישה את היישום המגובש של דיני הראיות מתיקים פליליים לאזרחיים, וקבעה כי הצהרות עדים שנאמרו מחוץ לכותלי בית המשפט חייבות להיות מאומתות בגבולות הראיות הקבילות. בית המשפט העליון בחן גם את נזקיו האישיים של המערער ואת השפעתם על פוטנציאל ההשתכרות העתידי שלו. בית המשפט הכיר באתגרים שמציבה המערערת בגין התאונה, לרבות עיוורון מוחלט וליקויים פיזיים משמעותיים אחרים, והתאים את הפיצויים שנפסקו בהתאם. יתר על כן, פסק הדין חייב התחשבות בשכר המוגדל בחישוב הנזקים וביטל כל ניכוי פיצויים על בסיס יכולת שיקום משוערת, בשל נכותו הנרחבת של המערער. עוד אישר בית המשפט כי הוצאות המדינה לרווחת המערערת אינן פוטרות את המשיבים מאחריותם בנזיקין, והורה על התאמות בסעיפי פיצוי ספציפיים, תוך חיזוק חובת המשיבים לשלם למערערת, תוך הוספת סכומים המיועדים להוצאות שייגרמו בהליך הערעור. פסק הדין מדגיש אפוא את המפגש בין תחולת עקרונות משפטיים, שיקולי נכות וצדק מפצה.