ת"א 26025-08-15

תקציר

פסק הדין דוחה את תביעת התובעים נגד הרשות לזכות בחכירה של חלקת קרקע ולפיצוי בגין אובדן זכות זו. החלקה המדוברת הייתה חלק מחלקה גדולה יותר שאגודת התובעים חכרה מהרשות למטרות חקלאיות. היעדר חוזה שכירות חתום בין הרשות לבין התובעים אינו שולל את החובה להשבת הנכס עם שינוי חוקי הייעוד. מטרת החכירה אכן הייתה חקלאית, וזכויותיהם של התובעים אינן עולות על זכויותיהם של חוכרים חקלאיים אחרים, שגם להם היה סעיף חכירה סטנדרטי המאפשר לרשות לסיים את החכירה מוקדם במקרה של שינויי ייעוד. סעיף זה חל גם על התובעים. יתר על כן, התובעים לא הוכיחו נסיבות חריגות כלשהן המקנות להם זכויות או זכויות מיוחדות מעבר לאלה שבחוזה החכירה הסטנדרטי. תביעתם לפיצוי מוגדל, על בסיס השתתפותם לכאורה ברכישת הקרקע, אינה נתמכת בראיות מספיקות. סביר להניח שתשלומי התובעים היו עבור המטע ולא עבור הקרקע עצמה, והצגת מצג ארוך שנים לפיה הם כפופים למערכת החוזית מבלי לטעון לזכויות עודפות פועלת גם היא לרעתם. עוד טענו התובעים כי עליהם לקבל פיצוי שווה ערך לזה שניתן לשני מושבים בהסכם גישור נפרד שקיבל תוקף של בית המשפט העליון. עם זאת, פסק הדין מדגיש כי הסכמים כאלה אינם מקורות משפטיים וכי יש לדון בעניינם של התובעים לגופו. התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להשתתפות היסטורית ברכישת הקרקע, ופסקי הדין הקודמים הנוגעים למושבים אינם מחייבים במקרה זה. בסיכומו של דבר, התביעה נדחית, והתובעים נדרשים לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.