רע"א 159/05

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם שהורה על פינוי המבקשים מחלקת אדמה בה התגוררו למעלה מ-40 שנה. המבקשים טענו כי היה מקום להעניק להם מעמד של דייר מוגן או לחילופין להתנות את פינויים בקבלת פיצוי בגין ההשקעות שביצעו בנכס. החלטת הערכאה הנמוכה יותר, שאישרה את צו הפינוי ללא פיצוי, התבססה על הקביעה כי המבקש מעולם לא קיבל היתר מפורש לתפוס את הקרקע, ולפיכך הוא מסיג גבול ללא זכות לפיצויים. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי אין די ראיות בתביעת המבקש לפיצויים, וכי ניתן להגיש תביעה נפרדת לשם כך. דעת הרוב של ערכאת הערעור הסכימה עם החלטה זו, והדגישה כי היתר המבקש לתפוס את הקרקע בוטל וכי תביעה נפרדת לפיצויים היא דרך הפעולה הראויה. דעת מיעוט טענה כי יש לפצות את המבקשים על השקעותיהם. בקשת רשות הערעור לבית משפט גבוה יותר נדחתה בנימוק שהתיק לא עורר שאלות משפטיות משמעותיות וכי ההחלטות הקודמות כבר סיפקו נתיב ברור קדימה. בית המשפט דחה גם את בקשת המבקש לעכב את הפינוי, בקובעו כי הדבר יגרום לעיכוב מיותר בהחזרת הנכס לבעליו, מדינת ישראל. החלטה זו מחזקת את פסיקת הערכאות הנמוכות יותר ומדגישה כי ניתן להתייחס לתביעות המבקש לפיצויים בהליך נפרד, מבלי לקשור אותן לצו הפינוי. לפסק דין זה השלכות משמעותיות על זכויות הקניין ועל הליך הפינוי, והוא מצביע על כך שניתן לבטל כיבוש ללא היתר מפורש מבלי לזכות את הדייר בפיצויים, וכי יש לנהל תביעות פיצויים באופן עצמאי.