רע"א 5596/00

תקציר

מדובר בשני בעלי מניות שווים בחברה המנהלת עסק של מסעדה והסעדה, כאשר המסעדה ממוקמת על קרקע שהוחכרה מהמערערת עד שנת 2011. מחלוקת התעוררה כאשר המערערת ביקשה לפרק את החברה, והאשימה את המשיב במרמה ובניהול כושל. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הפירוק, תוך שהוא מדגיש כי לא ניכרה כוונת מרמה או פגיעה בעסק, אך הכיר בצורך להפריד בין הצדדים בשל חוסר אמון. במקום פירוק, בית המשפט בחר במנגנון "תמחור", המאפשר הערכת שווי של החברה על ידי מומחה כדי שכל צד יוכל לקנות את הצד השני. בית המשפט העליון תמך בהחלטה זו, וציין כי פירוק הוא סעד דרסטי שאינו נחוץ כאן, שכן החברה נותרה פעילה ורווחית תחת ניהולו של המשיב. בית המשפט שקל את ההשפעה על בעלי העניין, לרבות תנאי החכירה וההשקעות המשמעותיות שביצעו שני הצדדים. בדחותו את טענות המערערת בדבר הסכם השותפות המקורי, לא מצא בית המשפט עילה לאכוף את עזיבתו של המשיב מאחר שחוזה השכירות לא פקע והחברה המשיכה לפעול. לפיכך, הערעור נדחה, והעדיף את פתרון ההפרדה באמצעות תמחור, בהתחשב בכך שמדובר בפתרון הוגן בנסיבות העניין.