דנג"צ 4657/16

תקציר

פסק הדין המדובר היה דחיית עתירה נגד הפעלת תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, המאפשרת הריסת בית מחבל. פסק הדין ניתן על ידי השופט ח' מלצר, ואליו הצטרפה בהסכמה השופטת א' שוהם, ואילו השופטת א' ברון הסכימה עם התוצאה אך הוסיפה הערות משלה. בית המשפט הכיר בסמכותם של המשיבים להפעיל את התקנה והדגיש את שיקול הדעת הרחב המוקנה להם ביישומה. חומרת המעשה והראיות המנהליות הקושרות את העבריין אליו נחשבו עילה מספקת לאי התערבות בשיקול דעתם של המשיבים. בנוסף, קבעו השופטים כי אופייה התומך של המשפחה, ולו בדיעבד, והפיקוח והבקרה ההוריים הטבועים בקשר הורה-ילד, הם שיקולים רלוונטיים לצורכי הרתעה. השופטת א' ברון ייחסה בדבריה ידע קונסטרוקטיבי לבני הבית והדגישה כי היה עליהם לדעת על כוונותיו של העבריין. העתירה נדחתה, וצו מניעה זמני הוסר בתוך 10 ימים מיום מתן פסק הדין. בקשה לדיון נוסף ועיכוב ביצוע נדחתה. טענות המבקשים, שהתמקדו בדרישות הראייתיות להסדרת הריסות ובתפקיד ההרתעה, לא צלחו. בית המשפט עמד על פסיקותיו הקודמות והדגיש כי אין צורך לדון מחדש בסוגיות עקרוניות. פסק הדין לא קבע תקדימים חדשים בנוגע להחלת התקנה על בתי קטינים, וצוינו אישורים קודמים לפעולות כאלה. הערות בית המשפט בנושא הפיקוח ההורי והידע הקונסטרוקטיבי נתפסו כמיותרות לפסק הדין העיקרי, ולכן לא הצדיקו דיון נוסף. כתוצאה מכך, נדחו הבקשות לדיון נוסף ולעיכוב ביצוע, תוך קיום פסק הדין הראשוני.