ד"מ 26622-10-22

תקציר

להלן ניתוח משפטי של ההחלטה, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **רקע ההחלטה:** ההחלטה ניתנה בבקשת הנתבעת 2 (עיריית אילת) לחייב את התובע (Gideon Boakye), עובד זר, להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, מכוח תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. התובע טוען כי הועסק על ידי הנתבעת 1 עבור הנתבעת 2 (העסקה משותפת) וזאת במשך 11 חודשים, ודורש זכויות שונות בגין תקופה זו. **העקרונות המשפטיים המרכזיים והיישום בהחלטה:** 1. **תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) – הכלל והחריגים:** * **הכלל (סעיף 116א(ב)):** כאשר תובע אינו תושב ישראל ואינו אזרח מדינה החתומה על אמנת האג, קיימת חזקת חיוב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אם יתבקש. * **החריגים:** חובה זו אינה חלה אם התובע הוכיח אחד מבין אלה: * **ראשית ראיה להוכחת תביעתו:** אין הכוונה להוכחה מלאה, אלא להצגת ראיות ראשוניות המצביעות על קיומה של עילה לתביעה. * **יכולת פירעון:** הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה (למשל, אם יש לו נכסים בישראל). * **טעמים מיוחדים שירשמו:** מקרים חריגים שבהם בית הדין סבור כי יש לפטור את התובע מטעמים מוצדקים. * **נטל ההוכחה:** הנטל להוכיח עמידה באחד מהחריגים מוטל על כתפי התובע. 2. **הלכת אבו מוחסן (ע"ע (ארצי) 2385-02-17):** * **חידוד הגדרת "ראשית ראיה":** פסק דין זה, אשר ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה, מהווה אבן דרך בפרשנות התקנה. הוא קבע כי "ראשית ראיה" אינה דורשת הוכחת כל פרט ופרט בתביעה, אלא ראיה כללית המצביעה על קיום התביעה. * **תלות בחזית המחלוקת:** יש לבחון את "ראשית הראיה" בהתאם לסוגיות שבמחלוקת, כפי שעולות מכתבי הטענות. * **זכויות עובדים ומחלוקת על עצם קיומם:** כאשר ליבת המחלוקת היא אי-תשלום זכויות, וקיומם של יחסי עבודה ותקופת העבודה אינם שנויים במחלוקת, מספיקה "ראשית ראיה" ביחס לזכויות הנתבעות. * **חבות מעסיקים במשותף (חוזה הפסד):** כאשר התביעה מופנית כנגד מעסיק ומזמין שירות (כמו במקרה של העסקה משותפת או חוזה הפסד), על התובע להציג "ראשית ראיה" לחבותם של הנתבעים במשותף, בהתאם לחוק הגברת האכיפה. * **חלוקת נטל ההוכחה:** בית הדין ישקול את חלוקת נטל ההוכחה. אם התובע יוכיח שהתקיימו תנאים המעבירים את נטל ההוכחה או יוצרים חזקה לחובת המעסיק, הדבר יכול להוות "ראשית ראיה" מבחינתו. **יישום העקרונות בענייננו וההכרעה:** 1. **עובדת היות התובע עובד זר:** אין מחלוקת שהתובע הוא עובד זר שאינו תושב ישראל. על כן, חלה עליו תקנה 116א(ב) והנטל להוכיח עמידה באחד החריגים מוטל עליו. 2. **התייחסות ל"ראשית ראיה":** * **טענות הנתבעת 2:** הנתבעת טענה שהתובע לא הציג "ראשית ראיה" לתביעתו, במיוחד בנוגע לעצם קיום יחסי עבודה בינה לבין התובע, להעסקה משותפת, להיעדר פיקוח אפקטיבי ולקיום חוזה הפסד. כמו כן, טענה כי התובע לא צרף מסמכים תומכים. * **החלטת בית הדין:** בית הדין מצא כי התובע לא הציג "ראשית ראיה" מספקת. ספציפית, נקבע כי "הגם כי אין חולק כי התובע הוצב בחצריה של הנתבעת 2, הרי שלא די בכך כדי לפטור את התובע מהפקדת ערובה." בית הדין הדגיש כי בהתאם להלכת אבו מוחסן, על התובע להציג "ראשית ראיה" לחבות הנתבעת כמעסיקה במשותף, דבר שלא נעשה. הוא ציין כי התובע אף לא ביקש קבלת מסמכים (כמו הסכם ההתקשרות בין הנתבעות) שיכול היה לסייע לו להוכיח טענותיו. כמו כן, בית הדין מצא שהתובע לא הציג "ראשית ראיה" לרכיבי התביעה השונים, ואף לא בתצהיר מטעמו. 3. **התייחסות ליכולת פירעון ולטעמים מיוחדים:** * **טענות הנתבעת 2:** הנתבעת הדגישה שהתובע לא הוכיח יכולת פירעון או טעמים מיוחדים לפטורו. * **החלטת בית הדין:** בית הדין קבע כי התובע "לא הצביע על יכולת פירעון עצמאית כגון כי יש לו כספים או רכוש בישראל שניתן יהיה להיפרע מהם, ואף לא הצביע על טעמים מיוחדים אשר יש בהם להצדיק פטור מהפקדת ערובה." 4. **התייחסות לטענות התובע:** * **טענות התובע:** התובע טען כי יש לפטור אותו מכיוון שמוטלת אחריות על הנתבעת 2 מכוח חוק הגברת האכיפה. כמו כן, טען כי עמד בהוראות תקנה 116א והלכת אבו מוחסן, בכך שהוכיח "ראשית ראיה" ו"טעמים מיוחדים". בנוסף, טען שהבקשה סתמית ומוטרדת. * **החלטת בית הדין:** בית הדין דחה את טענות התובע בנוגע לעמידה בחריגים, כפי שפורט לעיל. בנוגע לטענה שמדובר בבקשה סתמית, בית הדין לא התייחס אליה באופן מפורש, אך החלטתו לחייב בערובה (אף בסכום מופחת) מעידה על כך שלא קיבל אותה. 5. **החלטה על חיוב בסכום מופחת:** * **ההחלטה:** למרות שלא מצא עמידה מלאה בחריגים, בית הדין החליט לחייב את התובע בהפקדת ערובה "בסכום מופחת בסך 1,500 שקלים בלבד". * **הצדקה (משתמעת):** ההחלטה על חיוב בסכום מופחת משקפת איזון בין זכות הנתבעת שלא להיגרר להליכים חסרי בסיס לבין זכות הגישה לערכאות של התובע. ייתכן שבית הדין ראה שיש *פוטנציאל* לתביעה, אך הראיות שהוצגו בשלב זה אינן מספקות. בנוסף, עצם העובדה שהתובע הוצב בחצרי הנתבעת 2, אף אם לא די בה כשלעצמה, עשויה להוות גורם משקל קל לטובת התובע במעמד זה. **חידושים ונקודות לדיון:** * **יישום מחמיר יחסית של "ראשית ראיה":** נראה כי בית הדין פירש את דרישת "ראשית ראיה" בצורה מחמירה יחסית במקרה זה. על אף שהלכת אבו מוחסן מרחיבה את הדרישה, כאן הדגש הוא על היעדר כל ראיה משמעותית, אפילו לא תצהיר, התומכת בטענות לגבי העסקה משותפת מול הנתבעת 2. * **הדגשת חובת הפרואקטיביות של התובע:** בית הדין מדגיש את חובתו של התובע לפעול באופן פרואקטיבי להצגת ראיות, כולל בקשה לקבלת מסמכים רלוונטיים (כפי שהוצע לגבי הסכם ההתקשרות בין הנתבעות). * **ההבחנה בין "הצבה" לבין "העסקה משותפת":** עצם הצבתו של עובד במקום עבודתו של מזמין שירות אינה מספיקה כשלעצמה כדי לחייב את מזמין השירות באחריות כ"מעסיק משותף" לצורך דרישת ערובה. נדרשת "ראשית ראיה" לכך. * **החשיבות של תצהיר תמיכה:** היעדר תצהיר מטעמו של התובע, כפי שצוין על ידי הנתבעת 2, נראה כגורם משפיע בהחלטה, במיוחד כאשר מדובר בדרישת "ראשית ראיה". * **הגבלת סכום הערובה:** החיוב בסכום נמוך (1,500 ש"ח) משקף את הרצון לאפשר לתובע להמשיך את ההליך, תוך הבטחת מינימום להוצאות הנתבעת. **לסיכום:** ההחלטה מדגימה את האופן שבו בית הדין מיישם את תקנה 116א(ב) במקרים של תובעים שאינם תושבי ישראל. היא מדגישה את נטל ההוכחה המוטל על התובע להציג "ראשית ראיה" ו/או טעמים מיוחדים לפטור, תוך התייחסות להלכת אבו מוחסן. במקרה זה, היעדר ראיות משכנעות בנוגע לעצם קיום יחסי עבודה משותפים מול הנתבעת 2, והיעדר יכולת פירעון או טעמים מיוחדים, הובילו לחיוב בערובה, אף כי בסכום מופחת.