ע"א 141/75

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על בעלות על חלקת אדמה בשטח של 30 דונם. המשיב, המחזיק בקרקע משנת 1958 ועוסק בה בעיבוד חקלאי, טוען כי רכש חזקה וזכויות קניין בה. מנגד, טוענים המערערים, מדינת ישראל ורשות הפיתוח, כי הקרקע שייכת לרשות הפיתוח. המקרה נסוב סביב פרשנותם של מספר חוקים רלוונטיים ויישומם על העובדות. בית המשפט העליון, בהסכמה עם הערכאות הנמוכות יותר, קובע כי רשות הפיתוח היא תאגיד ציבורי ולכן אינה חסינה מפני צווי מניעה לפי החוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעלת דין). כמו כן, בית המשפט קובע כי עובדי מינהל מקרקעי ישראל, שפעלו במקרקעין המדוברים, עשו זאת מטעם רשות הפיתוח ולא מטעם המדינה. לפיכך, הבקשה למחיקת הבקשה לצו מניעה קבוע נדחית. פסק הדין מתבסס גם על החלטות קודמות של בית המשפט העליון הקובעות את מעמדו המשפטי של מינהל מקרקעי ישראל כמי שפעל חיצונית מטעם רשות הפיתוח ביחס לאדמותיו. בנוסף, הוראות החוק המיוחדות בדבר ייצוגו ופעולותיו של מינהל מקרקעי ישראל, כפי שהותוו בחקיקת המקרקעין משנת 1970, נחשבות כגוברות על עקרונות כלליים של הרשאה. מכאן, שצו המניעה נגד רשות הפיתוח חל על מי שפועל מטעמה, לרבות מינהל מקרקעי ישראל, למרות המגבלות המוטלות על זכויות הבעלות של רשות הפיתוח. בית המשפט מדגיש כי כוונת המחוקק בחקיקת המקרקעין הייתה לנהל את קרקעות רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל תוך שמירה חיצונית על בעלותה של רשות הפיתוח. לבסוף, זכויות הבעלות של רשות הפיתוח, אף שהן מוגבלות, אינן מבוטלות, והקרקע המדוברת עדיין רשומה על שמה. אשר על כן, ערעורן של מדינת ישראל ורשות הפיתוח נדחה, והן נדרשות לשאת בהוצאות המשיב.