תלה"מ 67437-12-18

תקציר

התובעת, שהייתה נשואה לנתבע על פי הדין השרעי, הגישה נגדו תביעה בעקבות גירושיהם. התובע תבע מחצית מנכסי הנתבע, בטענה כי הנתבע הסתיר את איתנותו הפיננסית בכך שרשם את נכסיו לצדדים שלישיים, לרבות אחיו, בניו ואחיינו של הנתבע, וכי הרישום אינו משקף את הבעלות בפועל. בית המשפט בחן בפירוט כל אחד מהנכסים שהוזכרו על ידי התובעת ומצא כי רובם לא היו בבעלות הנתבע אלא בבעלות בני משפחה אחרים. כך למשל, מצא בית המשפט כי לנאשם לא היה כל קשר לחלקת אדמה המכונה גוש XXX, חלקה 4, אשר נרשמה על שם אחיינו של הנתבע. בית המשפט דחה גם את טענת התובעת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לנתבעת חלק ממניות החברה, שכן מהראיות עולה כי הנתבע לא היה מעורב בעסקי החברה. עם זאת, באשר לבית המגורים המשותף של הצדדים, שנבנה על קרקע הרשומה על שם בניו של הנתבע, מצא בית המשפט כי הבית שייך לנתבע. למרות שהבנים טענו כי מימנו את בניית הבית, עדויותיהם אינן עקביות ואינן הגיוניות. בית המשפט קבע כי רישום המקרקעין על שם הבנים נועד להגן על נכסי הנתבע מפני נושיו, ובעיקר התובע. לפיכך, קבע בית המשפט כי התובעת זכאית ל-23% משווי בית המגורים, לא כולל הקרקע עליה נבנה. קביעה זו התבססה על עקרון ההגינות וציפייתה הסבירה של התובעת, אשר התגוררה בבית במשך שנתיים במהלך נישואיה, כי יהיו לה זכויות קנייניות בבית. כמו כן, נדחו טענות התובעת ביחס לנכסי מטלטלין ומקרקעין אחרים, לרבות קרקע חקלאית המכונה גוש XXX, חלקה 3. בית המשפט הורה על מינוי שמאי שיעריך את שווי בית המגורים וקבע כי על התובע לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורכי דין בגין התביעות שנדחו. הוצאות אלה ינוכו מהסעד שנפסק לה בגין המגורים לאחר ההערכה. פסק הדין סיים את כל ההליכים התלויים ועומדים, וכל אכיפה של פסק הדין תחייב הליך חדש.