ע"א 126/84

תקציר

בתיק שנדון בבית המשפט העליון בעניין הפרת חוזה למכירת דירה, נדרשו המערערים להעביר את הזכויות והחזקה בנכס למשיבים עד למועד שנקבע. למרות הארכה מוסכמת, הם לא עשו כן, מה שהוביל את המשיבים להגיש תביעת אכיפה ופיצוי על בסיס סעיף עונשין מוסכם בחוזה. בית משפט השלום הפחית תחילה את סכום הפיצוי, אך בהמשך הפך בית המשפט המחוזי החלטה זו והותיר על כנו את מלוא הפיצוי. בערעור בחן בית המשפט העליון האם מועד המסירה הוא "תנאי עיקרי" ואם סעיף הפיצוי הוא "תניה גורפת" שאינה קשורה לנזקים צפויים. בית המשפט הגיע למסקנה כי מועד המסירה אכן היה תנאי עיקרי, שכן תנאי החוזה ונסיבותיו העידו על חשיבותו הקריטית עבור המשיבים, שהתכוונו להתגורר בדירה. סעיף הפיצוי הוגדר כגורף, שכן הוא לא הבחין בין הפרות קלות לחמורות, מה שמרמז על כך שהוא לא התבסס על נזקים צפויים. בכך החזיר בית המשפט את החלטת בית משפט השלום להפחית את הפיצוי כך שיתאים לנזקים הצפויים הסבירים, שיכסו דמי שכירות ואי נוחות כללית, ובסופו של דבר נפסקו בסך הכל 2,000 ₪. פסק הדין הדגיש כי העונשים המוסכמים חייבים להתייחס באופן סביר לנזקים צפויים שיש לקיים.