עע"א 4714/04

תקציר

במקרה זה הובאו בפני בית המשפט שני הליכים שבהם היה מעורב יגאל עמיר, רוצחו המורשע של ראש הממשלה יצחק רבין. הראשון עסק בערעורו של אמיר על החלטתו לדחות את בקשתו להתאחד עם לריסה טרימבובלר, ואילו השני עסק בערעור על החלטתה של השופטת בר-אופיר שלא לפסול עצמו מתיק זה. אמיר, שתויג כ"אסיר ביטחוני", טען נגד תנאי הכליאה הקשים וההגבלות המוטלות עליו, כולל החזקתו בבידוד והשגחה מתמדת. במוקד ערעורו על הפסילה עמדה פגישה בין השופט בר-אופיר לנציגי השב"כ, שהתקיימה ללא נוכחות בא כוחו לצורך הצגת מידע מודיעיני חסוי על רמת האיום שלו. למרות שבית המשפט הכיר בפגם פרוצדורלי זה, הוא הגיע למסקנה כי לא נוצר כל עוול או משוא פנים משום שבא כוחו של אמיר ביקש מאוחר יותר מהשופט לעיין באותם חומרים. בית המשפט התייחס גם לבקשתו של אמיר לביקורי התייחדות, וטען כי למרות שמדובר בזכות יסוד, הקיצוניות האידיאולוגית המתמשכת של אמיר והשפעתו על אחרים, יחד עם התקשרויותיו מהכלא, מצדיקות את דחיית הבקשה מטעמי ביטחון. בית המשפט קבע כי ההערכה הביטחונית סבירה, תוך ציון חוסר החרטה של אמיר, האידיאולוגיה המיליטנטית המתמשכת ומעורבותה של לריסה בהברחת חומרים. יתר על כן, היא הדגישה כי המדיניות לגבי אסירים ביטחוניים עקבית באופן גורף, ואינה מרמזת על אפליה נגד עמיר. בסופו של דבר אישר בית המשפט את ההחלטות הקיימות, וחזר והדגיש כי הסכנה הנשקפת מעמיר מצדיקה את ההגבלות, אך ציין כי החלטות אלה כפופות לבחינה עתידית.