ת"א 13387-03-14

תקציר

המועצה המקומית דלית אל כרמל (התובעת) הגישה תביעה נגד שלושה נתבעים להכרה כבעלים של 5764/17764 חלקים במגרש מסוים. התובע טען כי רכש את הזכויות במקרקעין מהנתבע הראשון, מוסטפא, בספטמבר 1988, והחזיק בה מאז. עם זאת, המחלוקת התעוררה כאשר מוסטפא מכר את הקרקע לנאשם השני, חלבי, בשנת 2013. התובעת טענה כי זכותה בקרקע עדיפה על זו של חלבי משום שרכישתם קדמה לזו של חלבי, וחלבי לא יכול היה לטעון כי רכש את הקרקע בתום לב שכן הקרקע שימשה כאתר איסוף אשפה במשך שנים, עובדה הידועה לכל תושבי הקהילה. בית המשפט בחן את אמיתות החוזה משנת 1988, ומצא כי הוא אמיתי למרות טענתו של מוסטפא כי חתימתו זויפה. עוד מצא בית המשפט כי התובעת מילאה את התחייבויותיה על פי החוזה, לרבות ביצוע התשלומים הנדרשים למוסטפא, ובכך רכשה זכויות הוגנות בקרקע. לאחר מכן, דן בית המשפט בסוגיית ההתיישנות, וקבע כי מוסטפא הפר את חובת הנאמנות שלו כלפי התובע כאשר מכר את הקרקע לחלבי בשנת 2012. לפיכך, תביעת התובעת, שהוגשה בשנת 2014, הייתה בתוך תקופת ההתיישנות בת 25 השנים. עוד טענו הנתבעים כי תביעת התובע נדחית על הסף, אך בית המשפט דחה טענה זו שכן השיהוי של התובע בהגשת התביעה לא הראה נטישה ולא גרם נזק כלשהו לנתבעים. לבסוף, היה על בית המשפט להכריע בין העסקאות הסותרות ולקבוע את תום ליבם של הרוכשים. בית המשפט קבע כי חלבי פעל בתום לב למרות הימצאות המטמנה, שכן הסרתה הייתה יכולה להעיד על שינוי בעלות. מנגד, התובעת לא רשמה הערת אזהרה בדבר רכישתו, דבר שהצביע על חוסר תום לב. לפיכך ניתנה עדיפות לזכותו של חלבי על הקרקע. עם זאת, מאחר שמוסטפא מכר את אותן זכויות במקרקעין הן לתובע והן לחלבי, זכאי התובע להירשם כבעלים של 764/17764 חלקים מהקרקע. פסק הדין פירט גם את ההליכים לרישום זכות זו ולביטול צו מניעה זמני, והורה למוסטפא לשאת בהוצאות המשפט הן של התובע והן של חלבי.