מ"ח 4817/23

תקציר

המבקש במקרה זה ביקש משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט לאחר שהורשע בעבירות אלימות ונידון ל-15 שנות מאסר. כתב האישום המקורי נגדו מפרט עבירות שבוצעו בבת זוגו לשעבר, בהן תקיפה, חניקה ודקירה. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש, מה שהוביל הן את המבקש והן את המדינה לערער לערכאה גבוהה יותר. בית המשפט דחה את ערעורו של המבקש – למעט תיקון קל – אישר את ההרשעה והחמיר את העונש ל-15 שנות מאסר. המבקש, שייצג את עצמו, הגיש בקשה למשפט חוזר בטענה למעשים פסולים שונים, לרבות ראיות מפוברקות, קשירת קשר נגדו ורשלנות של הסנגור במשפטו המקורי. הוא טען כי לא זומנו עדים חיוניים וכי יש ראיות מפלילות בדמות דו"ח משטרתי וצילומי מצלמות אבטחה. כמו כן ביקש המבקש להביא ראיות נוספות, לרבות מסמך בכתב יד החתום לכאורה על ידי המתלוננת. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענות המבקש אינן עומדות בקריטריונים למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק. המבקש לא טען לקיומה של אף אחת מארבע העילות המפורטות בחוק, וטיעוניו – שהיו כלליים, לא מבוססים ולא מאומתים – הסתכמו בערעור ולא בבקשה למשפט חוזר. זאת ועוד, הראיות החדשות שהציג המבקש לא היוו בסיס לשינוי תוצאות המשפט. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי לא נפל עיוות דין בהרשעה וגזר על המבקש עונש מאסר. הבקשה למשפט חוזר נדחתה, והחלטת בית המשפט העליון לאשר את ההרשעה וגזר הדין אושרה.