ע"א 4684-06-13

תקציר

המקרה סובב סביב אישה שבנה נהרג בתאונה. היא טענה לנזק נפשי ותבעה פיצויים, תוך שהיא מגדירה את עצמה כ"קורבן ישיר" שמנסה להציל את בנה, או לחילופין כ"קורבן עקיף" שהיה עד לאירוע הטראומטי. בית משפט קמא טען כי היא לא נפגעה באופן ישיר, שכן טענתה להצלת בנה נעדרת תשתית עובדתית והיא אינה זכאית לפיצוי כנפגעת עקיפה משום שלא עמדה בדרישות החוק, ובפרט מידת חומרת הנזק הנפשי לא הייתה מהותית. המערער ערער על החלטה זו. ערכאת הערעור הסכימה עם ממצאיו של בית משפט קמא ודחתה את הערעור. השופטים הסכימו כי טענת המערערת כי ניסתה להציל את בנה אינה מבוססת דיה ולכן אינה יכולה להיחשב כנפגעת ישירה. הם גם הסכימו כי הדרישה לחומרת הנזק הנפשי לא התקיימה, ולכן גם לא ניתן לסווגה כנפגעת עקיפה. יתר על כן, לא ניתן היה לשלב את הנכות הנפשית הקודמת של המערער עם הנכות שנבעה מהתאונה הנוכחית כדי לעמוד ברף החוקי, שכן הדבר יפלה לרעה נפגעים שהיו בריאים בעבר. השופטים דחו גם את הערעור שכנגד בעניין הפיצוי שפסק בית משפט קמא בגין נזק לא ממוני, שכן המשיבים סברו כי הוא סותר את הקביעה כי המערער לא היה נפגע ישיר. בית המשפט הדגיש כי פיצוי על צער וכאב מותר גם בהיעדר נכות. לפיכך, פסק בית משפט קמא סך של 20,000 ₪ בגין נזק לא ממוני היה ראוי. בסופו של דבר, שני הערעורים נדחו ללא כל הוצאות, והשופטים המליצו להחזיר את הערבויות למערערת באמצעות באי כוחה.