עע"מ 5089/16

תקציר

במקרה הנדון, הערעור עסק במתח שבין תניית סודיות בפקודת הבנקאות משנת 1941 לבין חוק חופש המידע משנת 1998. המערערת ביקשה גישה לדוחות ביקורת שערך הפיקוח על הבנקים על בנקים המעניקים אשראי לקבוצה עסקית גדולה. בית המשפט נדרש להכריע האם סעיף החיסיון בסעיף 15א(א) לפקודת הבנקאות, האוסר על גילוי מידע מסוים הקשור לביקורת, עומד בסתירה למטרתו של חוק חופש המידע לשקיפות. בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, בראשות השופט מרזל, אישר את הסודיות לפי פקודת הבנקאות, תוך שהוא מפנה לתקדים מפרשת אזולאי שהדגיש את הצורך בחיסיון כדי להבטיח פיקוח אפקטיבי על הבנקים ולטפח שיתוף פעולה בין בנקים לגופי פיקוח. המערערת טענה לפרשנות מצמצמת של סעיף החיסיון, לפיה עליו לכסות רק את הנתונים הגולמיים שנמסרו על ידי הבנקים, ולא את דוחות הביקורת שלאחר מכן. הם טענו כי שקיפות היא חיונית, במיוחד לאחר משברים כלכליים, וטענו כי תקדים אזולאי מיושן לאחר יישום חוק חופש המידע. עם זאת, בית המשפט מצא כי הוראת החיסיון נועדה לכסות הן נתונים גולמיים והן דוחות ביקורת, בניגוד לפרשנותו של המערער. פסק הדין הונחה על ידי ההבנה כי גילוי עלול לערער את יציבות המערכת הפיננסית ולשבש את שיתוף הפעולה בין המפקח על הבנקים, ובכך לתמוך בפיקוח אפקטיבי. עוד הדגיש בית המשפט כי חוק חופש המידע אינו גובר על חוקים הקובעים חיסיון. בסופו של דבר, הוחלט כי סעיף 15א(א) נכנס לגדר הוראת סודיות שבסעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע, האוסרת על פרסום דוחות הביקורת המבוקשים. לפיכך נדחה הערעור, התומך בחיסיון הקבוע בפקודת הבנקאות למניעת פגיעה אפשרית ביציבות המערכת הבנקאית ובדינמיקה השיתופית שלה.