ע"פ 55152-01-13

תקציר

נראה כי פסק הדין המדובר ניתן מבית משפט ישראלי, והוא נוגע למקרה שבו הואשם אדם, המערער, בזיוף חתימות על תכנית, מה שהוביל להגשת כתב אישום. הראיה העיקרית היא תכנית שהוחזרה לכאורה למערער ללא חתימה ושימשה בסיס לאישום בזיוף. החלטתו של בית משפט קמא נסובה בעיקרה סביב הקביעה כי העמותה המקומית סירבה לחתום על התכנית בשל חוב קיים, טענה עליה ערערה המערערת. ערכאת הערעור מביעה ספק באשר לקביעתו של בית משפט קמא, וציינה כי בידי המערער מסמך המוכיח כי אין לו חוב, והחוב הנדון שייך לצד אחר. זאת ועוד, קיימת אי-ודאות באשר לקיומה של ישיבה בה סירבה לכאורה העמותה לאשר את התוכנית, שכן אין כל תיעוד או עדות המאשרים זאת, מלבד עדותו של פירסט, שזיכרונו נחקר על-ידי בית-משפט קמא. מחלוקת מהותית נוגעת לשאלה האם התכנית נחתמה כאשר הוחזרה למערערת. המערער העיד בעקביות כי הוא נחתם, דבר שאם היה נכון, היה מזכה אותו. בית משפט קמא לא דחה טענה זו אך לא הכריע בנקודה קריטית זו. ערכאת הערעור מדגישה כי נטל ההוכחה מוטל על התביעה, ואי קביעה חד משמעית כי התכנית לא נחתמה כאשר הוחזרה למערער משמעה כי הראיות הנסיבתיות נגדו אינן מספיקות. ערכאת הערעור מטילה ספק גם במהימנותם של עדי התביעה, וציינה כי פירסט, שטען כי התוכנית לא אושרה, לא יכול היה לאשר באופן חד משמעי כי התוכנית לא נחתמה. יתר על כן, העד המומחה מטעם ההגנה סבר כי סביר להניח שהחתימה לא זויפה על ידי המערער, אך בית משפט קמא דחה מסקנה זו ללא הצדקה. בסופו של דבר, בית המשפט לערעורים מקבל את הערעור, מביע ספק באשמתו של המערער, ומזכה אותו מהאישומים. החלטה זו מתבססת על כך שהתביעה לא הצליחה להוכיח את טענותיה מעבר לספק סביר, ובפרט בשאלה המכרעת האם התוכנית נחתמה עם החזרתה.