ע"א 25/49

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך חוזי על מכירת חלקת קרקע בחיפה. על פי החוזה מיום 30 בינואר 1946 הסכים המוכר מרדכי בן ציון למכור את הקרקע לקונה ש. תבור (שכטר) תמורת 3900 לירות. הרוכש שילם מקדמה בסך 500 לירות בהתאם לסעיף 3 בחוזה, הקובע כי את יתרת הסכום יש לשלם עם העברת המגרש לקונה. החוזה כלל גם סעיף הקובע כי במקרה של הפרה, הצד המפר יצטרך לשלם לצד השני פיצוי קבוע מראש של 500 לירות, ואם הקונה הוא המפר, המוכר יכול לשמור את המקדמה כפיצוי. מרדכי בן ציון נפטר בפברואר 1946, ויורשיו, המשיבים, הוכרזו באפריל 1946. לאחר מכן ניהלו הצדדים משא ומתן להשלמת העברת החלקה אך לא הצליחו להגיע להסכמה. הרוכש הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה בדרישה להחזיר את המקדמה, בטענה להפרת חוזה מצד המוכרים. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, והוביל את הרוכש לערער. שופטי הערעור, השופט אגרנט והשופט דונקלבלום, אישרו את החלטת בית המשפט המחוזי. הם קבעו כי הקונה הפר את החוזה וכי המוכרים מוכנים ומזומנים להשלים את ההעברה בכל עת. עוד קבעו השופטים כי המוכרים זכאים לשמור את המקדמה בהתאם לסעיף 12 בחוזה, הקובע פיצוי קבוע מראש במקרה של הפרה. בנוסף, הרחיבו השופטים את ההלכה, או התקדים המשפטי, בנוגע לתשלומים חלקיים בהסכמי מכר מקרקעין והנסיבות שבהן מוכרים יכולים לשמור על תשלומים אלה במקרה של הפרת קונה. לדברי השופטים, יש לכבד את כוונת הצדדים, כאמור בהסכם. אם ההסכם שותק בעניין, המוכר יכול לבחור לסלוח על ההפרה או לראות בה סיום של ההסכם. אם המוכר בוחר את האחרון, הקונה זכאי להחזר התשלום החלקי שלהם. השופטים דנו גם בהבחנה בין סעיפים הקובעים קנסות לבין סעיפים הקובעים פיצוי הוגן, והדגישו כי יש להסיק את כוונת הצדדים מתוכן ההסכם. במקרה זה, מאחר ונמצא כי הקונה מפר, היו המוכרים זכאים לשמור על המקדמה בהתאם לסעיף 12 בחוזה. לבסוף, דחו השופטים את טענת הרוכש כי היה על המוכרים לשלוח הודעה נוטריונית הקובעת מועד חדש להעברה. הערעור נדחה, והרוכש חויב לשלם למשיבים הוצאות בסך 50 לירות.