ע"פ 70487/04

תקציר

הערעורים נובעים מתיק פלילי שבו הורשעו המערערים בקבלת דמי לידה במרמה מהמוסד לביטחון לאומי (מל"ל) ונגזרו עליהם מאסר על תנאי וקנסות. הראיה העיקרית נגדם הייתה הודאותיהם. המערערים טענו כי יש לראות את הודאותיהם כבלתי קבילות משום שהושגו תוך הפרת זכותם לשתוק ולהיוועץ בעורך דין, וכי אזהרותיהם לא היו מספקות. בית המשפט הסכים כי ההודאות נגבו תוך הפרת זכויות המערערים וכי האזהרות לא היו מספקות, ולכן ההודאות אינן קבילות. ללא ההודאות, לא היו די ראיות כדי להרשיע את המערערים, ולכן בית המשפט זיכה אותם מחמת הספק. בית המשפט דן גם בשימוש בהודאות בבית המשפט. צוין כי קבילותה של הודאה של נאשם אחד אינה משפיעה על קבילותה במשפטו של נאשם אחר. יתר על כן, העובדה שהודאה אינה קבילה בשל הדרך שבה הושגה אינה מעידה על חוסר אמינות. לכן, הוא יכול לשמש כראיה נגד נאשמים אחרים, בתנאי שיש משהו בראיות לתמוך בו. בית המשפט התייחס גם לבחירת סעיפי האישום שהוגשו נגד המערערים, שעניינם מרמה לפי חוק העונשין ולא לפי חוק הביטוח הלאומי, שעונשו קל יותר. בית המשפט קבע כי נתון לשיקול דעתה של התביעה לבחור את סעיפי האישום, והם אינם נדרשים לבחור באפשרות המקלה ביותר. לבסוף, דן בית המשפט בגזר הדין של המערערים, וציין כי אי הרשעה היא אמצעי חריג ושמור בדרך כלל לעבריינים בפעם הראשונה שהרשעתם תגרום להם נזק מופרז. אלא שבמקרה זה, אופי העבירה, שהייתה תרמית כלפי המדינה, חייבה הרשעה כדי להעביר מסר של הרתעה. לפיכך, דחה בית המשפט את ערעורי המערערים על גזר דינם. פסק דינו של השופט שוחט זיכה את המערערים מחמת הספק, ואילו השופטים המר ושיצר הסכימו עם ההחלטה.