בש"א 4713/04

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על הדרישות השיפוטיות להגשת תביעה, ובפרט על סמכותו המקומית של בית משפט לדון בתיק. התובעת, חברה קבלנית לבנייה והשקעות שבסיסה בהרצליה, הגישה תביעה נגד שני נתבעים: הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה והוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תל אביב. השאלה שעמדה על הפרק הייתה האם ניתן להגיש את התביעה, שאינה נוגעת למקרקעין, לבית המשפט המחוזי בירושלים, בהינתן שאף אחת מהחלופות השיפוטיות המפורטות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי לא הייתה ישימה באופן ברור. החלופות כוללות את מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, מקום כריתת ההסכם, מקום ההתחייבות, מקום המסירה ומקום המעשה או המחדל שהתובעים תובעים לגביו. בית המשפט הכיר בנטייה במשפט המודרני שלא להקפיד על דרישות הרשות המקומית, במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל, שבה נוחות בעלי הדין אינה מושפעת באופן משמעותי ממיקומו של בית המשפט. מטרתם העיקרית של כללי הרשות המקומית היא לפזר תיקים ביעילות בין בתי המשפט, ולקדם את נוחות הדיון, שלא תמיד ניתן לשרת על ידי הקפדה על כללים אלה. לאחר בחינת כל אחת מהחלופות הרלוונטיות, הורה בית המשפט להעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שכן נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת הנתבעים. ההחלטה הושפעה גם מכך שעורך דינה של התובעת מתגורר בירושלים, וזו ככל הנראה הסיבה להגשת התביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים. פסק דין זה מדגיש את הגישה המתפתחת לסמכות המקומית ואת הגמישות שמגלים בתי המשפט בפרשנות הכללים כך שישרתו את נוחות בעלי הדין ואת פעולתה היעילה של מערכת המשפט.