ת"א 1769/08

תקציר

מדינת ישראל הגישה 23 תביעות נגד תושבי שבט אבו אלקיעאן, בדרישה לצווי פינוי ופינוי מאדמות הנגב. הנתבעים טענו כי הם מתגוררים בקרקע משנת 1956 על פי שיקול דעתה של המדינה והשקיעו בנכס סכומים ניכרים. עוד טענו כי הפינוי היה מפלה, שכן הוא היה סמוך לאישור תוכנית להקמת יישוב יהודי באזור. בית המשפט לא מצא טעם בטענות הנתבעים. נקבע כי הקרקע המדוברת נרשמה על שם המדינה ולנתבעים לא היו זכויות קנייניות בה. הם ישבו על הקרקע כחברי רשות ללא תמורה, ולמדינה הייתה הזכות לפנותם בכל עת. הנתבעים לא הצליחו להפריך את חזקת תקינות המעשה המינהלי, שקבעה כי החלטת הפינוי התקבלה לאחר שיקול דעת ועל בסיס ראיות מספיקות. זאת ועוד, הנתבעים לא הוכיחו כי יש להם דיור חלופי או כי הפינוי יותיר אותם ללא קורת גג, שכן רוב בני השבט כבר עברו ליישוב קבע בחורה, וחלק מהנתבעים אף רכשו שם חלקות. בית המשפט גם לא מצא ראיות לאפליה, שכן התביעות הוגשו בשנת 2004, לפני אישור תוכנית הפשרה. לבסוף, את טענותיהם המנהליות של הנתבעים היה צריך לטעון במסגרת עתירה מנהלית ולא כטענת הגנה. לפיכך, פסק בית המשפט לטובת המדינה, וקיבל את צווי הפינוי והפינוי, יחד עם צו מניעה קבוע נגד החזקת הנאשמים בקרקע. הצווים ייכנסו לתוקף בתוך שנה כדי לאפשר לצדדים לנהל משא ומתן על פיצויים. כמו כן חויבו הנתבעים בהוצאות המדינה, בסך 5,000 ש"ח בגין כל אחת מהתביעות, למעט חלק מהתביעות בהן הנתבעים כבר פינו את הקרקע.