ע"פ 794/77

תקציר

הכרעת הדין דנה בערעורו של יורם מיכאל חייט, שהורשע בשוחד לפי סעיף 3 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), התשי"ב-1952, יחד עם אחד פנחס סרוסי, סמל במשטרת ישראל, שקיבל מחייט הלוואה ללא ריבית. סרוסי זוכה בשל ספקות לגבי כוונתו בנוגע לשוחד. תמצית טענתו של חייט היא כי זיכויו של סרוסי צריך לחול גם עליו כנותן השוחד. דעת הרוב של בית המשפט העליון, בראשות השופטת בן-פורת, דחתה את הערעור והדגישה כי פעולת מתן או לקיחת שוחד כוללת הן את האקטוס ראוס (המעשה עצמו) והן את המנס ריאה (הכוונה). אמנם זיכויו של צד אחד אינו מוביל אוטומטית לזיכויו של הצד השני, אך הנסיבות במקרה זה שכנעו את בית המשפט מעבר לכל ספק סביר כי כוונתו של חייט הייתה להטות את סרוסי בתפקידו. עם זאת, השופט ויטקון, בדעת מיעוט, סבר כי אין בסיס למסקנה של כוונה פלילית מצדו של חייט והציע את זיכויו. השופט הדגיש כי הכוונה הפלילית, במקרה זה, לא הוכחה דיה והסתמך על היעדר קשרים מספיקים בין חייט לסרוסי כדי להסיק שוחד. הכרעת הדין מתעמקת גם בפרשנותן של עבירות שוחד ובתפקידה של כוונה פלילית בקביעת אשמה.