עת"מ 52775-01-13

תקציר

העותרים, בעלי אולמות אירועים בירושלים, ערערו על הארנונה המוטלת על נכסיהם. הם טענו כי שיעור הארנונה הנוכחי לאולמות אירועים בירושלים אינו סביר וביקשו מבית המשפט להורות לעירייה להמליץ על קביעת שיעור מס נפרד ונמוך יותר לאולמות אלה. העותרים הסתמכו רבות על השוואה סטטיסטית של שיעורי המס בעיריות אחרות, וטענו כי שיעוריה בירושלים גבוהים משמעותית מרוב המקומות האחרים. עוד נטען כי לחלק מהעיריות סיווג נפרד ושיעורי מס נמוכים יותר לאולמות אירועים, וכי העירייה מפלה אותם לרעה לעומת אולמות אירועים הממוקמים בבתי מלון. המשיבה, עיריית ירושלים, נימקה את שיעורי המס שלה משיקולים פיסקליים ומהצורך לממן את תקציבה, והדגישה כי השיעורים נמצאים בטווח הקבוע בחוק. בית המשפט קבע כי העותרים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח את חוסר הסבירות של שיעורי המס הקיימים. ההשוואה הסטטיסטית לא הצדיקה התערבות שיפוטית, שכן שיעוריה של ירושלים לא היו גבוהים באופן חריג בהשוואה לעיריות אחרות. עוד מצא בית המשפט כי טענות העותרים בדבר ייחודם של אולמות האירועים, כגון שטחיהם הגדולים ופעילותם העונתית, אינן מבוססות די הצורך בראיות עובדתיות. זאת ועוד, עמדת העירייה כי לא הפלתה באופן שיטתי אולמות אירועים בבתי מלון ערערה את טענת האפליה של העותרים. בנוסף, הגיע בית המשפט למסקנה כי בקשת העותרים לסיווג נפרד ולשיעורי מס נמוכים יותר לאולמות אירועים אינה ראויה. נבחנה גם סבירותו של הליך קבלת ההחלטות, ובית המשפט קבע כי לעותרים אין זכות מוחלטת להציג את טענותיהם בפני מועצת העיר. לבסוף נדחתה העתירה, והעותרים חויבו לשלם 75,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.