דנג"צ 5361/00

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בשאלת פרשנותו של סעיף 7(א)(12) לחוק התכנון והבניה, הקובע את הרכבן של ועדות מחוזיות לתכנון ולבנייה, והאם יש להגביל אותו לנושאי משרה נבחרים או לעובדי רשויות מקומיות. דעת הרוב, בראשות השופטת דורנר, קבעה כי יש לפרש את הסעיף באופן מצמצם, המגביל מינויים לנבחרי ציבור ולעובדי הרשות המקומית, שכן הוא מבטיח ייצוג הולם ומצמצם ניגודי עניינים. חוות דעת זו הדגישה את חשיבות הקשר הארגוני ואת היכולת לפקח על נציגים בצורה יעילה. השופטת ביניש הסכימה, אך התירה נסיבות חריגות שבהן ניתן למנות מועמדים חיצוניים אם לרשות המקומית אין מועמדים פנימיים מתאימים והמועמד החיצוני אינו ניתן לגינוי. השופטת פרוקצ'יה חלקה על כך, וטענה כי יש לפרש את החוק באופן רחב כך שיכלול מועמדים חיצוניים, שכן הוא מאפשר מינוי אנשים בעלי מומחיות ייחודית ומרחיב את נקודת המבט של הוועדה. היא הדגישה את הצורך בבחינה פרטנית של מעלותיו של כל מועמד והימנעות מנורמות פסילה כלליות. השופטת חיות הציעה דרך ביניים, והציעה כי מינויים חיצוניים יהיו חריגים נדירים, בכפוף לשלושה תנאים: חוסר יכולת של הרשות המקומית למצוא מועמד פנימי מתאים, יכולתו של המועמד החיצוני לייצג את האינטרסים של הרשות ובחינה מדוקדקת למניעת ניגודי עניינים. השופטת גרוניס, שהכירה בחוסר המעשיות של הביקורת השיפוטית הפרטנית, התיישרה עם חוות דעתה של השופטת ביניש כפתרון מעשי. בית המשפט, ברוב דעות, קיבל את העתירות, ואיפשר לרשויות המקומיות ולשר הפנים חופש במינוי נציגים, תוך הדגשת הצורך בטיפול ובבדיקות פרטניות להבטחת התאמה ולמניעת ניגודי עניינים.