בר"ע 1500/05

תקציר

עניינו של הערעור הוא בשאלה האם החמיץ המשיב את "ההזדמנות הראשונה" להעלות טענת התיישנות כנדרש בסעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, והאם יש לעמוד על החלטתו של בית משפט קמא להתיר תיקון כתב ההגנה כך שיכלול טענה זו. בית המשפט מוצא כי המשיב אכן החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות את הטענה, וכי שגה בית משפט קמא בכך שהתיר תיקון. המונח "הזדמנות ראשונה" בסעיף 3 אינו ברור, ולא פורש באופן מוחלט בפסיקה. מטרתו של סעיף זה היא למנוע דיוני סרק בטענות שהתיישנו, ו"ההזדמנות הראשונה" נחשבת בדרך כלל להגשת כתב ההגנה. עם זאת, ישנם מקרים בהם תאריך זה נחשב עוד קודם לכן. מספר שיקולים עומדים בבסיס סעיף 3, ובהם אופייה הפרוצדורלי של התביעה, זכות הגישה לערכאות והחשיבות שלא לחסום את הגישה באופן בלתי מידתי. לזכות הגישה לערכאות יש מעמד חוקתי, ומשחלפה הזדמנות ראשונה, העלאת טענת התיישנות נחסמה בדרך כלל. במקרה דנן, המשיב לא העלה את הטענה בהליך המקדמי, בכתב ההגנה או בדיון קדם המשפט הראשון, ולכן הוחמצה ההזדמנות. בית המשפט דן גם בסמכותו של בית משפט קמא להתיר תיקונים בכתב ההגנה ומוצא כי במקרה זה חרג בית המשפט קמא מסמכותו. לבסוף, בית המשפט קובע כי טענות המשיב בדבר תום הלב וההזדמנות הסבירה אינן משנות מסקנה זו. לפיכך הערעור מתקבל, ההחלטה לתקן את כתב ההגנה מבוטלת, והתיק מוחזר לבית משפט השלום להמשך דיונים. המשיב חויב לשלם למערער הוצאות ערעור ושכר טרחת עורך דין.