בג"צ 5020/08

תקציר

העותרים ביקשו כי העותר, בנו של גבר יהודי בשם ולדימיר ממערכת יחסים קודמת, יוכר כילדו של ולדימיר ולפיכך יהיה זכאי לאזרחות ישראלית מכוח חוק השבות. התיק נסב על שתי שאלות: הראשונה, האם יש די ראיות המצביעות על כך שוולדימיר נקט בצעדים הדרושים לשינוי שמה של העותרת ולהנפקת תעודת לידה מתוקנת, והשנייה, בהנחה שכך היה, האם היעדר פסק דין רשמי לאימוץ ישלול זאת. בית המשפט הגיע למסקנה כי העותרים סיפקו ראיות מספיקות - לרבות תעודת לידה מתוקנת ומסמכים רשמיים אחרים - כדי להצביע על כך שוולדימיר אכן נקט צעדים לגידולו של העותר כבנו. בעוד שהמשיב טען כי מסמכים אלה אינם אותנטיים, בית המשפט מצא כי לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו. אמנם נכון הדבר שוולדימיר לא אימץ את העותר באופן פורמלי, אך בית המשפט קבע כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה - לרבות העובדה שהעותר גדל להאמין שהוא בנו של ולדימיר וברשותו מסמכים רשמיים התומכים בכך - מחייבות את המשיב לשקול מחדש את העתירה. עליה לקבוע האם ניתן להכיר בעותר כמי שאומץ בפועל על ידי ולדימיר ולכן קיבל את האשרה והאזרחות המתאימות. חוות דעתה של השופטת ברק-ארז הייתה חולקת על נקודה אחרונה זו; היא סברה כי המשיב עשה די כדי להפריך את אמיתות המסמכים וכי אין ראיות התומכות בטענה לאימוץ דה פקטו.