ת"א 7690-06-22

תקציר

הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה לאלתר על יסוד התיישנות שכן היא מבוססת על עילת תביעה שהתרחשה לפני למעלה מ-50 שנה. בתוך כך, טענו התובעים כי יש לספור את תקופת ההתיישנות מהמועד בו הנתבעת שללה את זכויותיהם על פי התזכיר, אשר חל בשנת 2020. השופטת הסכימה עם התובעים וציינה כי התנהלות הצדדים לאורך השנים מאז חתימת המזכר צריכה להיבחן בטרם קבלת החלטה. השופטת פירטה את תנאי המזכר, שנחתם בשנת 1972, אשר חילק מבנה ואדמתו בין הנתבע לבין אמם המנוחה של התובעים. התובעים התגוררו בדירותיהם מאז השלמת הבניין בשנות ה-80 ומאז הם מחזיקים בהם כבעלים. השופטת ציינה כי הנתבעת אישרה שוב ושוב את זכויות התובעים בדירות במספר תצהירים לאורך השנים, ומעולם לא פנתה אליהם בנוגע לתשלומים או הפרות כלשהן של התזכיר. השופטת דחתה את טענת הנתבעת כי התזכיר אינו הסכם מחייב, וציינה כי התנהלות הצדדים לאורך השנים הצביעה על כך שאכן מדובר בהסכם גמור ומחייב. הם גם דחו את טענות הנתבעת כי התובעים הפרו את ההסכם בכך שלא שילמו את מלוא התמורה ועיכבו את הבנייה. השופט מצא את עדותו של הנתבע בלתי אמינה וקיבל את גרסת התובעים לאירועים, אשר נתמכה בראיות חיצוניות. נפסק כי ההסכם מומש על ידי אמם של התובעים והופר על ידי הנתבעת, שלא רשמה את הזכויות על שם המנוחה בהתאם להסכם. השופט דחה גם את טענת הנתבע כי התובעים זייפו את חתימתו על מסמכי המשכנתא, וקבע כי עדותו של הנתבע עצמו סותרת טענה זו. הם ציינו כי גם טענת הנתבעת כי התובעים סירבו לשתף פעולה במחיקת הערות האזהרה הקשורות למשכנתא הינה שקרית. השופטת ציינה כי לטענות הנתבע בנוגע למשכנתא אין כל השלכה על זכויות התובעים על פי ההסכם. נקבע כי נוצר אמון קונסטרוקטיבי בין התובעים לבין הנתבע, וכי יש לספור את תקופת ההתיישנות מהמועד בו שללה הנתבעת את זכויות התובעים בשנת 2020. לפיכך התקבלה טענת התובעים, והשופטת קבעה כי התובעים הם הבעלים של 2/3 מהחלקה. התביעה שכנגד שהגישה הנתבעת נדחתה, והם חויבו לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.