ע"מ 38294-02-19

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב השלכות המס של רכישה עצמית של מניות, בפרט לגבי אירוע המס בידי בעל המניות הנותר בעקבות הרכישה החוזרת. על בית המשפט לקבוע האם יש לסווג את התמורה בגין המניות ששילמה החברה לבעל המניות המוכר כדיבידנד שקיבל בעל המניות הנותר. פקודת מס הכנסה מאמצת מודל דו-שלבי למיסוי רווחים המופקים באמצעות חברות, כאשר רווחי החברה ממוסים תחילה ברמת התאגיד, ולאחר מכן, כאשר הם מחולקים כדיבידנד, הם ממוסים ברמת בעלי המניות. מודל זה מאפשר דחיית מס, ומעודד שימוש ברווחים למטרות עסקיות. פקיד השומה טוען כי רכישה עצמית של מניות מהווה חלוקת דיבידנד ויש למסותה בהתאם. עם זאת, בעל המניות הנותר טוען כי רק מחצית מתמורת הרכישה צריכה להיחשב כדיבידנד. בית המשפט בוחן את אופייה הכלכלי של העסקה, בהתחשב בגורמים כגון השימוש בנכסי החברה, היתרון הכלכלי שנצבר והיעדר כל סיבה כלכלית לחברה לרכוש את המניות. בסופו של דבר, בית המשפט מצדד בפקיד השומה וקובע כי בעל המניות הנותר קיבל דיבידנד מהחברה, אך מתקן את השומה כך שתתאים לטענה החלופית של בעל המניות, ומטיל עליו מס על דיבידנד השווה למחצית מתמורת המניות, בסך 6,750,000 ₪. ההחלטה דוחה את קנס הגירעון ומורה לכל צד לשאת בהוצאותיו המשפטיות.