ת"פ 2002/05

תקציר

השופט דחה את בקשת הסנגורים לפסול עצמם מהתיק בשל משוא פנים לכאורה. השופט הדגיש כי הבקשה לא התבססה על נימוקים ממשיים או אובייקטיביים. מרבית טיעוני ההגנה התמקדו בהחלטות פרוצדורליות שהתקבלו במהלך המשפט, אשר נמצאו חסרות שחר, שכן הן התקבלו על פי נהלים מקובלים ולא הצביעו על משוא פנים. כך למשל, התייחסה השופטת לטענות בדבר אזהרות שניתנו לנאשמים, החלטות המנוגדות לכלל ההפללה העצמית, אימוץ מידע בלתי קביל בהכרעת הדין, חשיפה לעברם הפלילי של הנאשמים ושיהוי פרוצדורלי, ודחתה אותן כשגויות עובדתית, שגויות משפטית או בטרם עת. השופטת דחתה גם טענות שערערו על תוכן פסק הדין, והדגישה כי הוא מבוסס על בחינה קפדנית של חומר הראיות וכי כל סתירה בין הכרעת הדין לכתב האישום אינה מצדיקה פסילה. השופט הוסיף ונימק את תפקידם בגזר הדין, והסביר כי מקובל שהשופט המרשיע ינהל גם את גזר הדין, והבהיר את הנסיבות סביב שמיעת טיעונים לעונש על ידי שופט אחר בשל היעדרותם מסיבות בריאותיות. השופט הגיע למסקנה כי אין אפשרות ממשית למשוא פנים וכי רוב הטענות הועלו מאוחר מדי. ההחלטה נמסרה לצדדים, ונקבע דיון בגזר הדין, המאפשר ערעור במידת הצורך.