ת"צ 11982-12-22

תקציר

פסק הדין דן במסגרת הנורמטיבית לצירוף ראיות נוספות בתובענה ייצוגית. החוק והפסיקה קובעים כי בקשות לתובענה ייצוגית חייבות לכלול את התשתית העובדתית והראייתית הנדרשת. אמנם בדרך כלל לא ניתן לצרף ראיות שניתן היה להגיש עם הבקשה הראשונית, אך ישנם חריגים. ניתן לקבל ראיות נוספות על פי בקשה, אך מתייחסים אליהן כאל חריגה מהנורמה, ונטל ההצדקה נופל על המבקש. בית המשפט העליון התווה מבחנים לקביעת קבילותן של ראיות מאוחרות, לרבות מהות הראיות, שלב המשפט, מידת השיהוי והתרומה לגילוי האמת. כאשר מדובר בתובענות ייצוגיות, על בית המשפט לשקול מספר גורמים: השיהוי וההצדקות לכך, נחיצות הראיות, ההשפעה על ניהול הדיון, אפשרות לתיקון רטרואקטיבי של בקשה בלתי מבוססת והפגיעה בצד שכנגד. במקרה ספציפי זה ביקשה העותרת לצרף שני סוגי ראיות: תצהירים לאחר הבקשה ומכתב מהשר להגנת הסביבה. בית המשפט קבע כי ניתן לצרף את התצהירים, שכן הם התייחסו לטענות הגנה בלתי צפויות והוגשו בשלב מוקדם של ההליך, ובכך תרמו לחשיפת האמת. עם זאת, הבקשה לצרף את מכתבו של השר נדחתה, שכן לא מדובר בראיה בלתי צפויה, ולא היה לה משקל ראייתי, מה גם שלא הוגשה על ידי מחברו. כתוצאה מכך, הבקשה התקבלה באופן חלקי. המשיבים הורשו להגיב לתצהירים הנוספים, ואילו מכתבו של השר הוסר מהתיק. למשיבים ניתנו שבעה ימים להגיש תגובה קצרה לתצהירים, והצדדים היו אמורים להודיע אם יש צורך בדיון נוסף או אם ניתן לקבוע מועד לחקירת המצהירים. עוד נקבע בפסק הדין כי לא יינתן צו הוצאות, וההחלטה הועברה לצדדים באמצעות המזכירות.