דב"ע מו/73 - 3

תקציר

המקרה שבפני בית המשפט הוא ערעור על פסק דינו של בית המשפט האזורי בתל אביב, אשר קבע כי הפרשה בקרן הפנסיה של המשיבה מס' 1, הסוכנות היהודית, הקובעת גיל פרישה שונה לגברים ולנשים, אינה מהווה הפליה לרעה של נשים או הוראה המנוגדת לתקנת הציבור. המערערת, אישה שעבדה בסוכנות משנת 1960, ערערה על הסעיף בחוקת הפנסיה של עובדי הסוכנות הקובע גיל פרישה של 65 לגברים ו-60 לנשים. היא טענה כי הוראה זו מפלה וביקשה פסק דין הצהרתי. דעת הרוב של בית המשפט קבעה כי הוראה זו אינה עולה כדי הפליה פסולה, אלא מהווה פריבילגיה או הבחנה סבירה המוענקת לנשים. בית הדין סירב להתערב בהסכם הקיבוצי ודחה את הערעור. דעת הרוב סברה כי ההבחנה בגיל הפרישה אינה הפליה פסולה משום שהיא עולה בקנה אחד עם הנורמות החברתיות הרווחות והוראות החקיקה שהכירו בגילי פרישה שונים לגברים ולנשים. בית הדין הדגיש כי פרישה מעבודה בהסדר פנסיוני אינה בבחינת פיטורים, והכרת המחוקק בגילי פרישה שונים הצביעה על כך שהיא אינה נוגדת את תקנת הציבור. זאת ועוד, בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו שלא להעניק את הסעד ההצהרתי המבוקש, שכן המצב לגבי גיל הפרישה אינו חד משמעי, וסעד כזה יפגע בנשים המבקשות לפרוש בגיל 60. שני שופטים התנגדו. אחד השופטים סבר כי ההבחנה בגיל הפרישה אינה מוצדקת ומהווה הפליה פסולה, שכן אין הבדלים רלוונטיים בין גברים לנשים המצדיקים אותה. שופט זה טען כי על בית המשפט להכריז על ההוראה כחסרת תוקף ולאפשר למערערת להמשיך לעבוד עד גיל 65. שופט אחר סבר אף הוא כי יש לקבל את הערעור, והדגיש כי על בית המשפט לפעול כחלוץ בהגנה על זכויות יסוד וכי גיל הפרישה השונה מפלה.