בג"צ 4370/01

תקציר

הכרעת הדין עוסקת בעיקר בוויכוח על פרשנותו ויישומו של חוק ההסגרה במקרה שבו ישראל מבקשת לגרש עותר שאינו מוכר בחוק השבות, בעוד אוקראינה מבקשת את הסגרתו בגין עבירות חמורות. השופט א' ריבלין חולק על השופטים מ' חשין וא' גרוניס, וטוען כי כל פעולה המביאה להסגרה חייבת לעמוד בקפדנות בחוק ההסגרה, ללא קשר לכוונת הרשויות. ריבלין מותח ביקורת על התקדים השיפוטי המבחין בין הסגרה "דה פקטו" לבין הסגרה מוסווית, ותומך במבחן התוצאה על פני מבחן הכוונה כדי להבטיח שמירה על ההגנות המשפטיות מפני הסגרה. פרשנות זו עומדת על כך שכל שיקולי ההסגרה, לרבות עבירות פוליטיות והסיכון לעונש מוות, חייבים להיבחן על פי אמות מידה משפטיות מבוססות, תוך שמירה על זכויות האדם. ריבלין מדגיש מגמות ופסקי דין בינלאומיים המדגישים את ההגנה על זכויות האדם גם בתרחישי הסגרה ומדגיש את הצורך בהליכים משפטיים מפורשים ולא בהסתמכות על שיקול דעת סמכותי. הוא מביא דוגמאות משפטיות בינלאומיות כמו אוסטריה וגרמניה, המונעות גירוש אם הסגרה אפשרית. למרות הערעור על המחמירות המשפטית, הרוב בבית המשפט תומך בעמדתו של השופט מ' חשין, הנשען על הערכת התכלית העומדת מאחורי פעולות ההסגרה וההרחקה, ומאפשר גמישות מסוימת אם הן נעשות בתום לב. בסופו של דבר, עמדתו של ריבלין מדגישה את הצורך להקפיד על הליכים משפטיים כדי להימנע מעקיפת ההגנות המשפטיות המקובלות בענייני הסגרה, ובכך לשמור על זכויות האדם בחזית.