ע"מ 1078/06

תקציר

הערעור מוגש על ידי בעל מוסלמי על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופטת נילי מימון) בעניין חלוקת נכסי בני הזוג לאחר פרידתם. בני הזוג נישאו בשנת 1975 על פי החוק המוסלמי ונולדו להם שבעה ילדים משותפים. האישה מרצה מאסר עולם בגין רצח בתם של בני הזוג, ואילו הבעל זוכה בערעור מהעבירה של שידול לביצוע הרצח. הסוגיה המרכזית בערעור היא האם היחסים הרכושיים של בני הזוג כפופים לדין הישראלי או לדין המוסלמי. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הדין הישראלי חל, ולכן הורה על חלוקת נכסי בני הזוג, לרבות בית המשפחה, חלקת אדמה הרשומה על שם הבעל, חלקת אדמה נוספת הרשומה על שם האישה, זכויות הפנסיה של הבעל וסכומי כסף שונים. הבעל טען בערעור כי חוזה הנישואין, שנערך על פי הדין המוסלמי, מהווה הסכם ממון, הקובע כי יחסי הממון בין בני הזוג כפופים לדין המוסלמי. האישה, לעומת זאת, טענה כי חוזה הנישואין אינו הסכם ממון, ולכן הדין הישראלי חל על חלוקת הנכסים. סגן הנשיא עווני חבש קיבל את טענת הבעל וקבע כי הדין המוסלמי חל על חלוקת הנכסים של בני הזוג. השופטים משה דרורי ויעקב צבן דחו טענה זו וקבעו כי הדין הישראלי חל במקרה זה. על פי החוק בישראל, חזקת השיתוף חלה על נכסי בני הזוג, למעט חלקת האדמה הרשומה על שם האישה וסכומי כסף שהוכחו כרכושו הנפרד של אחד מבני הזוג. השופט דרורי הוסיף כי גם אם חוק יחסי ממון יחול על בני הזוג, התוצאה תהיה זהה, שכן כל הנכסים הם נכסים משותפים, לרבות הפנסיה, המתחלקת שווה בשווה בין בני הזוג, גם אם אחד מהם אינו זקוק לכסף. השופטים דחו את טענות הבעל בדבר סכומי הכסף שנלקחו לטענתו ממנו על ידי האישה, מחוסר ראיות. רוב השופטים דחו גם את טענת הבעל כי שגה בית המשפט לענייני משפחה בכך שלא החיל את הדין המוסלמי על יחסי הממון בין בני הזוג. השופטים קיבלו את טענת האישה כי בית המגורים הוא נכס משותף של בני הזוג, אך בפועל, ולאור העובדה שהאישה ויתרה על תביעתה לבית בשל עלילות שהפיצו עליה הבעל ובני משפחתו, פסק הדין של הערכאה הראשונה, שהותיר את הבית בידי הבעל, יישאר במקומו. לפיכך נדחה הערעור, והבעל חויב לשלם לאישה את הוצאות האישה ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.