רת"ק 25015-05-13

תקציר

התיק סובב סביב פסק דין שניתן שלא בפניו על ידי בית משפט לתביעות קטנות בשנת 1998, עליו מנסה הצד המפסיד (המבקש) לערער. הסוגיה הראשונה היא פרוצדורלית, הנוגעת לשאלה האם בקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית המשפט לתביעות קטנות תקפה. בית המשפט מפרש את בקשת המבקש כבקשה לביטול ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין, ולא כערעור על פסק הדין עצמו. על פי פסקי דין קודמים, החלטה בבקשה לביטול פסק דין נחשבת ל"החלטה אחרת", וערעור על החלטה זו – אפילו ברשות – אינו תקף לפי בית המשפט העליון. בית המשפט קובע כי אכן מדובר בבקשה לערער על דחיית הבקשה לביטול פסק הדין, ועל החלטה כזו לא ניתן לערער. זאת ועוד, לגופו של עניין, אין די בטענות המבקש כדי להצדיק את ביטול פסק הדין או ביטול החלטת בית המשפט. המבקש לא סיפק סיבה מוצדקת לאי התייצבותו בבית המשפט או להגשת כתב הגנה, ובפסק הדין צוין במפורש כי הוא זומן כדין. בית המשפט מניח כי פסק הדין ניתן כדין, והמבקש לא הביא ראיות מספיקות להפרכת חזקה זו. טענת המבקש כי לא ידע על התביעה נגדו אינה מבוססת ואין בה די כדי לבטל את פסק הדין, במיוחד בהתחשב בזמן הרב שחלף מאז פסק הדין המקורי. בנוסף, טענות המבקש לגופו של פסק הדין עצמו אינן משכנעות. בית המשפט מגיע למסקנה כי יש לדחות את הבקשה, שכן לא ניתן לערער עליה, והמבקש לא סיפק כל נימוק משכנע להתערב בהחלטת בית המשפט או לבטל את פסק הדין. המבקש חויב בכיסוי הוצאות המשיב, בסך 1,500 ₪, אשר ינוכו מערבות הפיקדון של המבקש.