עע"מ 8064/20

תקציר

הערעור הוא ביחס למכרז פומבי להקמת מסילת רכבת באשדוד, בו זכתה המערערת. חברות משתתפות אחרות טענו כי נפלו פגמים בניקוד ההצעה הזוכה, מה שהוביל את רכבת ישראל לבטל את הזכייה ולתכנן מכרז חדש. המערערת עתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים בבקשה לבטל את החלטת רכבת ישראל, אך נדחתה, ומכאן הערעור לבית המשפט העליון. ליבת המחלוקת היא שיטת החפירה שהוצגה בהצעתה של המערערת, שהייתה שונה מהשיטה שנקבעה במסמכי המכרז. בעוד שהמכרז דרש שימוש בשיטת ההידרומיל, המערערת הציעה את השימוש בשיטת הכפית, דבר שהביא לניקוד גבוה יותר והביא בסופו של דבר לזכייתם. שופט בית המשפט העליון, בדחותו את הערעור, קבע כי פרשנותו של המערער למסמכי המכרז אינה סבירה. המכרז דרש במפורש את שיטת ההידרומיל, ובעוד שייתכן שהייתה אי בהירות מסוימת לגבי האפשרות לשיטה נוספת, הצעתה של המערערת התמקדה אך ורק בשיטת הכפית. עוד קבע השופט כי המערערת פעלה בחוסר תום לב, שכן הייתה מודעת לדרישה אך בחרה להציג דרך אחרת להשגת יתרון תחרותי. הדבר הפר את עקרון השוויון בין המציעים, והשפיע הן על המתחרים והן על מציעים פוטנציאליים שאולי היו נרתעים מתנאי המכרז. כמו כן, הדגישה השופטת כי העיקרון הבסיסי ביותר בדיני המכרזים הוא השוויון, אשר הופר באופן משמעותי במקרה זה. לפיכך, גם אם המערערת פעלה בתום לב, הפגיעה בשוויון הייתה סיבה מספקת לביטול המכרז. לבסוף, הורה השופט למערערת לכסות את הוצאותיה ושכר טרחתה של המשיבה מס' 2, שיכון ובינוי, בסך 30,000 ₪, והדגיש כי על רכבת ישראל ללמוד מאירוע זה ולהבהיר לוועדה המקצועית את תפקידה. השופט י' אלרון והשופט א' גרוסקופף הסכימו עם דחיית הערעור, כאשר השופט גרוסקופף מציע נקודת מבט שונה במקצת על ההבחנה בין תום לב לרשלנות.