תאד"מ 44547-05-22

תקציר

התובע, בעל מוסך, תבע את הנתבע על סך 75,000 ₪ פיצויים ללא הוכחת נזק, בטענה ללשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965. הנתבע ביקר פעמיים במוסך של התובע, תחילה כדי לתקן את דלת רכבו, ולאחר מכן כדי לתקן את המראה. מספר ימים לאחר הביקור השני, האשים הנתבע את בנו של התובע, מר נדב אזריה, בגניבה, וטען כי כיסויי גלגלים נעלמו מרכבו בעת שהיה במוסך. מר אזריה הכחיש את המיוחס לו ואיים על הנתבע בתביעת דיבה. לאחר מכן פרסם הנתבע חוות דעת בדף העסקי של התובע, בה טען כי מנהל המוסך, מר עזריה, סירב לחקור את העניין ובמקום זאת איים עליו. עוד צוין בביקורת כי השירות והעבודה שבוצעו במוסך היו משביעי רצון. הביקורת הוסרה מאוחר יותר על ידי הנאשם. בית המשפט קבע כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע, שכן מדובר בביקורת צרכנית סבירה, לגיטימית ומידתית, ואין בה כדי להשפיל או לבזות את התובע בעיני הציבור. יתר על כן, גם אם הדבר היה נחשב לשון הרע, מעשיו של הנתבע נופלים בגדר ההגנות של "אמת הפרסום" ו"הגנת תום הלב" הקבועות בחוק. בית המשפט הדגיש כי עסקים הפתוחים לביקורת ציבורית חייבים לצפות לביקורות חיוביות ושליליות כאחד. מאחר שהפרסום התבסס על ניסיונו האמיתי של הנתבע והשתמש בשפה מתונה, חלה חזקת תום הלב. בנוסף, הפרסום היה אמיתי ושירת את האינטרס הציבורי, תוך הפעלת הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. משכך, נדחתה תביעת לשון הרע, והתובע חויב לפצות את הנתבע בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.