על"ע 9/89

תקציר

בית המשפט העליון אישר את החלטת בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, ואישר כי עורך הדין המערער אשם בהתנהגות שאינה הולמת עורך דין לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. קביעה זו נבעה ממכתב שכתב המערער למנהל אגף כוח אדם במוסד בו הועסק מרשו. המכתב הכיל האשמות בוטות, כולל שהבמאי "שיקר בחוצפה" מול עדים. בתי הדין המשמעתיים קבעו כי ניסוח זה אינו נחוץ לייצוג האינטרסים של הלקוח ומפר נורמות של ביטוי משפטי ראוי ומנומס. חרף טענת המערער כי דבריו נופלים לגדר הביטוי הלגיטימי ונועדו להדגיש את תלונתו, הדגיש בית המשפט את חשיבות הסגנון והנימוס בתקשורת המשפטית. חובתו של עורך דין לייצג לקוחות נאמנה אינה מעניקה רישיון לשימוש בשפה פוגענית. פסק הדין הדגיש את הגבול המטושטש בין התבטאות תוקפנית אך מותרת לבין שפה החוצה גבולות מקצועיים. תפקידם של בתי הדין המשמעתיים הוא לקיים כללי אתיקה לעורכי דין, המגדירים מהי התנהגות מקובלת. בית משפט זה מתערב רק אם קיימת חריגה ניכרת בתיחום זה. מאחר שלא נמצאה חריגה כזו, נדחה הערעור, דבר המחזק את משמעות השמירה על כבוד ואיפוק בפרקטיקה המשפטית.