ע"א 3553/06

תקציר

הערעור, המתייחס לתביעת נזיקין של עובד שנפגע במהלך עבודתו, מערער על קביעתו של בית המשפט קמא כי האירוע המדובר אינו "תאונת דרכים" כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. העובד תבע תחילה את מעסיקיו ואת מבטחת אחריותם לפי פקודת הנזיקין. הנתבעים טענו כי האירוע נופל תחת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מה שהוביל את התובע לתקן את תביעתו ולכלול שתי עילות חלופיות, ולצרף את המבטחת כנתבעת. לאחר שהתברר כי לקרוואן המעורב באירוע יש ביטוח חובה, תוקנה התביעה שוב, כאשר העובד תבע את הנתבעים בגין נזיקין ולפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הערכאה הנמוכה יותר פסקה באופן חלקי לטובת הנתבעים, קבעה כי האירוע אינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, ובמקום זאת בוררה בתביעה לפי פקודת הנזיקין; פסק הדין הסופי פסק לתובע פיצויים בסך של כ-50,000 ₪. ערכאת הערעור מסכימה עם טענת המשיבים כי יש לדחות את הערעור בשל השיהוי הממושך בהגשתו, אולם היא דנה גם בשאלה המרכזית האם האירוע מהווה תאונת דרכים כעניין שבדין. מסקנת השופטים היא כי האירוע אכן מקיים את הדרישות של תאונת דרכים כהגדרתן בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אך הערעור אינו תקף בשל השיהוי בהגשה, וכן משום שהתובע בחר שלא לערער על פסק הדין החלקי. השופטים דנים גם במערכת היחסים בין הצדדים השונים המעורבים ומגיעים למסקנה כי נוכח הסכסוך בין שתי חברות הביטוח, עליהם לפתור את הסכסוך הכספי מחוץ לכותלי בית המשפט. לפיכך הערעור נדחה, ואין צו להוצאות בערעור.