ע"א 429/60

תקציר

פסק הדין בתיק יצחק פרישמן נ' אליהו ברנשטיין ואח' (ע"א 429/60) נסוב סביב מחלוקת בעניין דמי תיווך. המשיב, פרישמן, תיווך בין המערערת, ברנשטיין, לבין סוחרים, וסייע בחוזים כספיים. פרישמן תבע דמי תיווך על בסיס הסכם כביכול ונוהג מקובל, וקבע כי מתווכים בעסקאות מסוג זה מקבלים בדרך כלל עמלה של 5%. שופט בית המשפט המחוזי אמנם האמין לטענתו של פרישמן כי ברנשטיין הסכים לשלם לו, אך לא מצא ראיות מספיקות כדי לקבוע את הסכום המדויק שהוא חייב. במקום לדחות את התביעה, הפעיל השופט את תקנה 221 לתקנות סדר הדין האזרחי, 1938, המסמיכה את בתי המשפט למנות חוקרים. השופטת ביקשה לקבל חוות דעת מ"מומחה מברר" בנוגע לדמי התיווך הנהוגים. עם זאת, רוב בבית המשפט העליון קבע כי כלל 221 לא נועד להחליף את הראיות שהצדדים אחראים להציג. בית המשפט קבע כי פרישמן לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בנוגע לסכום הנתבע והיה עליו להציג ראיות מומחה בעצמו. הרוב קיבל את ערעורו של ברנשטיין, וציין כי על בתי המשפט לנקוט משנה זהירות בבואם להפעיל את כלל 221. יש לציין כי הכלל מיושם בדרך כלל בשלבי הכנה ואין לראות בו אמצעי לצדדים להתחמק מאחריותם בהצגת ראיות. עם זאת, השופט ברנזון חלק על כך, וקבע כי לבתי המשפט צריך להיות שיקול דעת רחב בהחלת כלל 221, במיוחד כאשר הם חותרים להכרעה צודקת בענייני משפט משמעותיים. החלטת הרוב הדגישה כי על הצדדים לנהל את ענייניהם באופן אקטיבי ואינם יכולים לצפות מבית המשפט לפצות על מחדליהם. לפיכך נדחתה התביעה, אך מבלי לפסוק הוצאות לברנשטיין, לאור הצלחתו החלקית של פרישמן בערכאה הנמוכה יותר.