תא"מ 19687-07-19

תקציר

התובעת בתיק זה טענה כי הנתבעת שלחה להם מיילים פרסומיים למרות בקשתם להימחק מרשימת התפוצה, ודרשה פיצויים בסך 75,000 ₪. התובעת הצטרפה תחילה לרשימת התפוצה של הנתבעת, אך מיהרה לבקש את הסרתה. הנתבעת טענה כי בקשות ההרחקה של התובעת נשלחו במכוון ליעדים שלא יביאו להסרתן, ולא הועילו. לאחר מספר תכתובות הלוך ושוב, הגיש התובע תביעה. הודעות הדוא"ל של הנתבעת סיפקו ארבע דרכים להסרה מרשימת התפוצה. הנתבעת טענה כי הם מילאו את חובתם לפי חוק התקשורת, וכי בחירותיה של התובעת שלא להשתמש באמצעים שנקבעו משמעה ששמם לא הופיע ברשימה שלא כדין. עוד טענו התובעים בסיכומים כי לא אישרו לנתבעת לשלוח דברי פרסומת מלכתחילה, אך השופטת דחתה טענה זו שכן היא לא הוזכרה בכתב התביעה או בתשובה, וסתרה את אישור התובעת כי טענותיהם התבססו על אי הסרה. השופט מצא כי הנאשם סיפק שיטת הרחקה ברורה ושלוש דרכים נוספות ליצור עמם קשר. בחירתה של התובעת להשתמש בשיטות שלא נקבעו להסרה, לרבות מענה למייל או פנייה לשירותי תמיכה, אשר במייל צוין במפורש כי אין להשתמש בהן למטרה זו, משמעה כי הנתבעת לא הפרה את חוק התקשורת. השופטת הדגישה כי החוק מחייב את המפרסם להתוות דרכי הסרה, ועליו להסיר את שמו של הנמען אם הוא פועל באחת הדרכים הללו. לפיכך נדחתה התביעה. למרות שנמתחה ביקורת על התנהלותו הפרוצדורלית של התובע, בחרה השופטת שלא להורות על הוצאות, שכן המסרים של הנתבעים היו יכולים להיות ברורים יותר, והם תיקנו את שיטותיהם. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.