רמ"ש 30143-07-22

תקציר

בקשת רשות הערעור על החלטת בית משפט קמא נבחנה ביסודיות כאילו כבר ניתנה רשות ערעור לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018. הבקשה הייתה עמוסה בטיעונים מנוסחים בהרחבה נגד החלטת בית המשפט קמא, אך אף אחת מהן לא נמצאה מהותית דיה כדי להצדיק את ביטול ההחלטה המקורית, מה שהוביל לדחיית הערעור. העותרת טענה לזכותה לערער על צו בית המשפט לפירוק שיתוף הנכסים, בטענה כי הדבר שקול לפסק דין סופי. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי צו כזה הוא ראשוני, שכן הוא לא סיים את הליך הפירוק, מה גם שמכירת הדירה והנכס המסחרי לא החלה. בנוסף, נדחתה הטענה כי החלטת בית משפט קמא, שניתנה בטרם הגישה תצהירה וללא דיון הוכחות, פגעה בהליך הוגן. בית המשפט ציין כי ניתן לתת פסק דין במהלך קדם משפט אם לנאשם אין הגנה. ההחלטה נומקה ביסודיות על פני 19 עמודים, תוך התייחסות לכל אחת מהגנות העותרת, לרבות טענותיה בדבר דיירות מוגנת, אשר נמצאו חסרות בסיס משפטי מאחר שהעותרת לא עמדה בקריטריונים לפי חוק הגנת הדייר. טענותיה בדבר בעלות וזכאויות כספיות כנגד עזבון המנוח והמשיב לא היוו הגנה תקפה מפני פירוק נכסים. הקשר כאחיות ויורשים לא היה רלוונטי לטענות המעכבות את פירוק השותפות. באשר למקרקעין מסחריים, ניתוחו של בית משפט קמא לא מצא עילה להיעתר לערעור. על אף שבית המשפט הורה על פירוק שיתוף הבעלות, הוא הורה לצדדים להסדיר את רישומם, תוך תיאום אינטרסים לחידוש החכירה, דבר שלא הצביע על סוגיות מעוררות התנגדות בהוראות בית המשפט קמא. משכך, הערעור נדחה, והעותר חויב בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪ עבור המשיב, תוך מתן פסק דין אנונימי לפרסום.