ע"א 692/86

תקציר

במקרה דנן, חברה עסקית (המערערת) החזיקה בחלקת קרקע ונכנסה למו"מ עם רוכשים פוטנציאליים (המשיבים) למכירתה. הושגה הסכמה בדבר מחיר המכירה ותנאי התשלום, אותם רשם מנהל המערערת בכתב ומסר למשיבים. הצדדים לא חתמו על מסמך זה, אלא חגגו וקבעו למסד את החוזה למחרת במשרדו של עורך הדין. אולם, הפגישה לא התקיימה, ובהמשך מכר המערער את הקרקע לגורם אחר במחיר נמוך יותר. בית המשפט המחוזי מצא כי מנהל המערערת פעל בחוסר תום לב בכך שלא גילה את הצורך בערבויות תשלום במהלך המשא ומתן, והוביל למסקנה כי חוזה מחייב לא נכרת בשל היעדר שיקול דעת סופי. בערעור בחן בית המשפט העליון האם ההסכם המקדמי מהווה חוזה מחייב. בית המשפט שקל גורמים כגון ייחודו של המסמך בפירוט הצדדים, רכוש, מחיר ותנאי תשלום, והגיע למסקנה כי גם ללא חתימות, המסמך עומד בדרישות החוק לעסקת מקרקעין, דבר המעיד על כוונת הצדדים ליצור חוזה מחייב. אי החתימה לא פגעה בתוקפו של המסמך כהסכם. בית המשפט העליון מתח ביקורת על מנהל המערערת על כך שהטעה את הרוכשים להאמין כי העסקה הושלמה, דבר שפגע בתום לב ובהגינות. עם זאת, בהתחשב בכך שהקרקע כבר נרשמה לרוכשים חדשים (הקוביות), ביצוע ספציפי (אכיפת ההסכם המקורי) לא היה מעשי. לפיכך, הסעד הראוי היה פיצוי בגין פיצויים בגין הפרת חוזה. בית המשפט העליון הורה להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך חישוב מחדש של הפיצויים, ופסק למשיבים פיצוי נוסף בגין הוצאות המשפט שנגרמו להם, עקב הפרתו של המערער.