ע"ע 28209-08-14

תקציר

המערערת ערערה על החלטת בית הדין האזורי בעניין גמול שעות נוספות והחזר הוצאות נסיעה במהלך העסקתה. החלטת בית המשפט המחוזי התערבה בטענותיה של המערערת כמעט בכל נקודה, והביאה אותה לערער לערכאה גבוהה יותר. באשר לגמול השעות הנוספות, הסכים בית המשפט העליון עם המערערת כי יש להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי. הראיות הראו כי רישומי שעות העבודה של המערער היו אותנטיים. בעוד שהמערערת הבהירה כי ברישומים שלה הבחינו בין שעות העבודה שלה לשעות העבודה של בעלה, החברה לא הביאה כל ראיה לסתור את הרשומות. בית המשפט הסכים גם עם הגדרת המערערת למנוחה שבועית והפערים ברישומים נחשבו לטעויות קלות. מאחר שהחברה לא הציגה כל רישום של שעות העבודה, נטל ההוכחה נפל עליהן, והיה עליהן להוכיח כי המערערת לא עבדה את השעות להן טענה. בית המשפט העליון הסכים כי היה על בית הדין האזורי להעניק למערערת את מלוא תביעתה. בסוגיית הוצאות הנסיעה אישר בית המשפט העליון את קביעת בית הדין האזורי כי המערערת לא הוכיחה די הצורך כי הוצאות נסיעתה עלו על הסכום שהחזיר לה מעסיקה. המערערת טענה כי סכום ההחזר בתלוש שכרה היה פיקטיבי, אך בית המשפט מצא כי לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו. לסיכום, בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור. היא הצהירה כי המערערת זכאית לשכר, לרבות גמול עבור עבודה בשעות נוספות ומנוחה שבועית, בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. סכום זה יחושב על פי רישומי שעות העבודה של המערערת. ההחלטה לא פסקה הוצאות לאף אחד מהצדדים.