דב"ע נו/162 - 0

תקציר

המקרה סובב סביב אלמנה שעברה מישראל ליהודה ושומרון בשנת 1975. היא קיבלה קצבת נכות כללית עד שמלאו לה 60 בשנת 1990, אז היא הוחלפה בבקשה לקצבת זקנה. בקשה זו נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בנימוק שהיא אינה תושבת ישראל ולא מילאה את תקופת הזכאות הנדרשת כתושבת לקבלת קצבת הזקנה. האלמנה טענה כי תקופת הזכאות הקבועה בחוק הביטוח הלאומי לתושבים צריכה לחול עליה, במיוחד לאור העובדה שהתגוררה בעבר בישראל. עם זאת, בית המשפט קבע כי מאחר שהיא כבר אינה תושבת, יש להחיל את התקנות המיוחדות שהותוו לגבי תושבי יהודה ושומרון. על פי תקנות אלה, היא לא עמדה בדרישות לתקופת זכאות משום שלא עבדה בישראל לפחות שישה חודשים רצופים או התגוררה בה בשנתיים שקדמו לבקשתה. עוד ציין בית המשפט כי חוק הביטוח הלאומי עצמו מבחין בין תושבי ישראל לבין תושבי חוץ מבחינת קצבאות הביטוח הלאומי. מאופיו הטריטוריאלי של החוק משתמע כי למדינה אחריות גדולה יותר כלפי אזרחיה ותושביה מאשר כלפי מי שאינם תושבים, והתקנות המיוחדות לתושבי יהודה ושומרון שהתגוררו בעבר בישראל הן הרחבה של אחריות זו. לפיכך, ערעורה של האלמנה, שביקשה לקבל קצבת זקנה, נדחה.