ע"א 1747/04

תקציר

פסק הדין מתייחס לזכות הערעור של התובעים, אשר הגישו תחילה תביעה בפני בית המשפט המחוזי אשר נדחתה, ולאחר מכן הגישו בקשה לביטול פסק הדין באותו מקרה. יש זכות ערעור על פסק הדין, אבל לא על בקשות לביטול. ערעור התובעים, שהוגש למעלה משנה לאחר פסק הדין, כוון הן לפסק הדין והן להחלטה בבקשה לסילוק על הסף. מאחר שחלף המועד להגשת ערעור על ההחלטה בבקשה, הערעור יכול היה לעמוד על כנו רק אם פסק הדין היה בר ערעור. שאלת המפתח היתה, אפוא, האם חלה תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, שמשמעותה היא כי מועדי הערעור על פסק הדין נספרים מיום ההחלטה בבקשה לביטולו. התקנה נועדה לעודד בעלי דין לבקש תחילה ביטול החלטות במעמד צד אחד, ולשמור על זכותם לערער אם לא יצליחו, מבלי להסתכן בהחמצת המועד האחרון לערעור. במקרה זה, בית המשפט המחוזי קבע כי פסק הדין המקורי אינו החלטה במעמד צד אחד, אך קביעה זו שנויה במחלוקת. פסק הדין בוחן האם התנאי להגשת בקשת ביטול חל רק כאשר אין מחלוקת כי ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד, או גם כאשר בקשה כזו מוגשת בתום לב. השופט מצדד בפרשנות המרחיבה יותר, וטוען כי היא עולה בקנה אחד עם כוונת התקנה, ואינה יוצרת עוול למבקש. מאחר שלא ניתן היה לשלול את תום ליבם של התובעים, ערעורם יעמוד בעינו, והתיק ימשיך להתקיים.