ת"צ 58265-12-20

תקציר

השופטת בחנה בקפידה את הטיעונים שהציגו הצדדים. הם קבעו כי בקשת המבקשים לתביעה ייצוגית נעדרת שחר ולכן דינה להידחות. השופט מצא כי מרבית עילות התביעה האישיות הנטענות אינן ניתנות להוכחה, והמבקשים לא הניחו תשתית ראויה להוכיח כי התביעה מעוררת שאלות משפטיות או עובדתיות משותפות לכל חברי הקבוצה הייצוגית. אשר לעילת התביעה האישית טענו המבקשים, כי עסקאותיהם עם המשיב נופלות תחת ההגדרה של עסקה לתקופה קצובה, אשר תחייב את המשיב למסור הודעה באופן ספציפי. עם זאת, השופט חלק על כך, והסביר כי העסקאות אינן מהוות הסכמים לתקופה קצובה כהגדרתם בחוק. כמו כן, נדחתה גם טענת המבקשים להטעיה, שהתבססה על הפרה לכאורה של דרישות ההודעה. השופטת בחנה גם את טענות המבקשים בנוגע לחוזים אחידים ומצאה אותן לא משכנעות. במעבר לסוגיית הפעולה בתום לב, הבחין השופט בין שני המבקשים, שכן ההסכם הראשון עליו חתם המבקש היה שונה מההסכם של המבקש. השופט קבע כי המבקש אינו יכול לטעון לנזק או לחוסר תום לב מצד המשיב משום שלא מימש את זכותו הבלתי מותנית לבטל את ההסכם. מנגד, מצאה השופטת כי המשיב לא פעל בתום לב כלפי המבקש, שכן ההודעה על שכר טרחה נוסף לא נמסרה באופן שיבטיח את מודעותו של המבקש. באשר להגדרת הקבוצה, הסכימה השופטת עם המשיב כי הגדרתם הכללית של המבקשים אינה מספקת, שכן היא אינה מביאה בחשבון הבדלים פוטנציאליים בין חברי הקבוצה. יתר על כן, המבקשים לא הציעו שיטה מקובלת לזיהוי מדויק של חברי הקבוצה. משכך, הגיע השופט למסקנה כי המבקשים לא עמדו בקריטריונים לאישור תובענה ייצוגית ולכן דחה את הבקשה והורה למבקשים לכסות את הוצאות המשפט של המשיב עד לסכום של 20,000 ₪.