ת"א 36017-04-19

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת בין מתפללים לחברות על אספקת בית כנסת חלופי. המתפללים, ובהם המשיב, הגישו בעבר תביעה המבקשת לחייב את החברות לבנות בית כנסת חדש. לתביעה זו קדם דיון בבקשה לצו מניעה זמני והיא באה בעקבות פסיקה הלכתית (של הרב נדב) המתווה הסכם פשרה. על פי הסכם זה, המתפללים יפנו את בית הכנסת, והחברות יתרמו כספית לבניית בית חדש. מרכיב מהותי בפסק הדין הוא הסכם בדוא"ל בין עורכי הדין המייצגים את שני הצדדים. בהסכם נקבע כי המתפללים ימשכו את בקשתם לצו מניעה זמני ואת תביעתם בתמורה לתרומות כספיות מהחברות לטובת הפינוי והקמת בית כנסת חדש. המשיב טען מנגד כי הוא סבור שדחיית הבקשה והתביעה לא ימנעו ממנו להגיש תביעה חדשה מאותה עילה. השופט קבע כי הסכמת המתפללים, לרבות המשיב, ליישב את הסכסוך על פי מתווה הרב נדב, לצד קבלת ההטבות הכספיות, מעידים על כוונתם לזנוח את הטענה כי על החברות להקים בית כנסת חדש. השופט פירש את ההסכם בין עורכי הדין של הצדדים כפתרון סופי של הסכסוך כולו. לפיכך, נאסר על המשיב להגיש תביעה נוספת באותו עניין. בנוסף, הדגישה השופטת את החובה לנהל משא ומתן בתום לב ואת האינטרס הציבורי בשימוש שיפוטי יעיל, והגיעה למסקנה כי התנהלות המשיב עולה כדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי. המשיב פעל בחוסר תום לב בכך שלא גילה את כוונתו להגיש תביעה נוספת, דבר שהשפיע על החלטת החברות לוותר על הוצאותיהן. לאור האמור, דחה השופט את התביעה והורה למשיב לשלם לנתבעים הוצאות משפט מתונות. עוד ציינה השופטת כי לו היה בכך צורך, ניתן היה להצדיק את ההחלטה על יסוד עקרון השימוש לרעה בהליך המשפטי והיעדר ניקיון כפיים מצד המשיב.