ס"ע 50957-07-20

תקציר

פסק הדין מקבל את תביעת התובע כנגד הנתבעים 1 ו-2 בחלקה, ומורה להם לפצות את התובע בגין זכויות עבודה מסוימות שלא שולמו. השופטת מצאה כי התובעת, שעבדה כמטפלת אצל הנתבעים 1 ו-2, אכן הועסקה על ידם ולא על ידי הנתבעת 3, כפי שטענה. לפיכך, חויבו הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובע סך של 11,177 ₪ בגין הפרשות לקופות גמל שלא שולמו, 5,358 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית ו-3,742 ₪ בגין דמי הבראה. סכומים אלה יוצמדו לאינפלציה ויצברו ריבית עד שישולמו במלואם. כמו כן הורתה השופטת לנתבעים 1 ו-2 לשאת בהוצאות המשפט של התובעת, בסך 2,500 ₪, שישולמו בתוך 30 יום. תביעת התובע כנגד נתבע 3 נדחתה, וכל צד יישא בהוצאות המשפט שלו בגין חלק זה של התביעה, בהתחשב בכך שהוא ייצג את נתבעים 1 ו-2 בהליך והיה צריך להעיד בכל מקרה. פסק הדין מבהיר כי נקודת המוצא במקרים כאלה היא שהמטופל הוא המעסיק. ניתן לסתור חזקה זו אם הראיות מראות אחרת, אך לא כך היה כאן. השופט ניתח בהרחבה את העדויות והמסמכים שהוצגו וקיבל את גרסאות הנאשמים ברוב המקרים. באשר לטענת הפרשי השכר בגין הטיפול בנתבעת 2, לא מצאה השופטת כל ראיה התומכת בטענה זו וכן ציינה כי עדותו של התובע עצמו סותרת אותה. השופטת קיבלה את הטענה שהתובעת לא הועסקה בחברת סיעוד בשבעת החודשים הראשונים לעבודתה ולכן הורתה לנתבעים 1 ו-2 לשלם לה 11,177 ₪ בגין הפרשות לקופות גמל שלא שולמו בתקופה זו. באשר לחופשה השנתית, קיבלה השופטת את טענת התובעת כי לא קיבלה חופשה בתשלום לאחר שנת העבודה הראשונה והורתה לנתבעים 1 ו-2 לשלם לה 5,358 ₪ עבור 23 ימי חופשה שנתית. השופטת דחתה את התביעה לדמי חגים ועבודה בחגים בשל היעדר מידע מפורט וספציפי על דתה של התובעת ועל החגים בהם עבדה. לעניין דמי ההבראה פסק השופט לטובת התובע והורה לנתבעים 1 ו-2 לשלם 3,742 ₪, מאחר שלא הוכיחו כי קצבה זו שולמה כדין. לבסוף הפחיתה השופטת 6,000 ₪, שהתובעת הודתה שקיבלה כתשלום עבור זכויותיה עבור שנות העבודה השנייה והשלישית, מהסכום הכולל המגיע לה. על פי התחשיבים, התובעת זכאית לסך של 14,277 ₪ מהנתבעים 1 ו-2.