ע"א 264/89

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני הסכמי משכון בין בנק לאומי לישראל בע"מ (המערערת) לבין חברה שמשעבדה משטחי נייר תמורת תעודות פיקדון. השאלה שעמדה על הפרק הייתה האם הסכמי משכון אלה, שלא נרשמו אצל רשם החברות, תקפים לפי סעיף 178(א)(3) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, הקובע כי אין צורך ברישום ל"שעבוד מיטלטלין, כאשר הנכס מוחזק בידי הנושה". בית המשפט המחוזי פסק לטובת מפרק החברה, שטען כי היעדר הרישום הופך את המשכון לבטל. עם זאת, בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט המחוזי. השופט ש' לוין הדגיש את הבדלי הניסוח בין פקודת החברות לבין חוק המשכון, חתר להרמוניה חקיקתית ופירש את הפקודות כך ששלוחו של נושה, גם אם אינו החייב, שקול לנושה. יתר על כן, השופטת הסבירה כי תכליתו של חוק המשכון היא למנוע הטעיית נושים, ואין זה חשש במקרה זה. לפיכך, קבע בית המשפט העליון כי הסכמי המשכון תקפים ללא צורך ברישום, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך הכרעה בטענות אחרות הנוגעות לתוקפם של המשכונים. המפרק חויב לשלם לבנק 7,500 שקל שכר טרחת עורך דין. השופטים א' ברק וצ' אור הסכימו עם פסק הדין.