עמ"נ 41144-09-12

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים מנהליים מאוחדים שערערו על החלטת ועדת הערר המחוזית לדחות תביעות נזיקין הקשורות למקרקעי המערערים בהרצליה. התביעות הוגשו מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה בשל השפעת תכנית תל"א 15, שמטרתה לשפר את הקישוריות בין מספר ערים. המערערים טענו כי התכנית תפגע בערך קרקעותיהם, אך טענותיהם נדחו על ידי הוועדה בנימוק שאדמתם אינה גובלת פיזית בתכנית, כנדרש בחוק. הוועדה פירשה את המונח "גובל" בצמצום, וקבעה כי החריגים ל"שטח פתוח צר" או ל"דרך שכונתית צרה" המפרידה בין הקרקע לתכנית אינם חלים. בית המשפט העליון, בהסכמתו עם קביעותיה העובדתיות של הוועדה, התמקד בשאלה המשפטית האם הוועדה יישמה נכונה את הגבולות שנקבעו בפסיקה להכרה ב"הגבלות" בהיעדר סמיכות פיזית. בית המשפט אישר את החלטת הוועדה והדגיש כי החריגים הם מגבילים וכי מאזן האינטרסים, לרבות זכויות הקניין והצדק החלוקתי, כבר נשקל בפסיקה קודמת. בית המשפט הבהיר כי יש לפרש את החריגים כפשוטם וכי אין להתחשב בשלב זה בפגיעה שגרמה התכנית. מאחר שמקרקעי המערערים לא עמדו בקריטריונים של אף אחד מהחריגים, נדחה ערעורם. בנוסף, חויבה כל קבוצת מערערים לשאת בהוצאות הוועדה המקומית ונתיבי ישראל.